המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל לאחר שלוש מערכות בחירות – מהפגנת כוח ולגיטימציה להשפעה פוליטית

מזה שני עשורים, לא נרקמו שיתופי פעולה ומאבקים בין יהודים לערבים, כמו שנרקמו בשנה האחרונה. בשביל להפגין כוח, צריך אחדות רחבה בקרב המיעוט הלאומי, אבל בשביל להשפיע צריך שיתוף-פעולה יהודי-ערבי, שיעשה שינוי עמוק בקרב עם הרוב

סוהיל דיאב

בבחירות לכנסת הראשונה בשנת 1949, 89% מהאזרחים הפלסטינים שנשארו על אדמתם בתוך ישראל הצביעו למפלגות היהודיות והציוניות. רק 11% הצביעו למפלגה הקומוניסטית, היהודית-ערבית דאז. מגמה זו נשארה פחות או יותר עד שנות השבעים המאוחרות. בשנת 1977, לאחר יום האדמה ב-1976 והקמת חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, שהורכבה ממק"י, הפנתרים השחורים וחוגי ציבור יהודים וערבים), 51% מהמצביעים הערבים הצביעו לרשימה זו, ומאז נשבר הרוב התומך במפלגות היהודיות.


בבחירות האחרונות לכנסת ה-23 קיבלה הרשימה המשותפת 87.6% מקולות הפלסטינים בישראל, ו-15 חברי וחברות כנסת, יותר מאי-פעם מאז קום המדינה. המפלגות היהודיות קיבלו את אחוז הקולות הנמוך ביותר אי-פעם בקרב ציבור זה. תהליך היסטורי זה הביא למצב בו לציבור הערבי יש כוח גדול יותר מכפי שהיה לו בעבר. המשימה כעת היא להמשיך באותו תהליך, ולהפוך את הכוח להשפעה.


קריאה עמוקה בנתוני שלוש מערכות הבחירות האחרונות


אחוז ההצבעה אצל האזרחים הפלסטינים בבחירות לכנסת ה-21 שנערכו באפריל 2019 היה 47.8%, הנמוך ביותר מאז קום המדינה. בבחירות ספטמבר 2019 עלה אחוז ההצבעה הנ"ל ל-58.9%, וזאת לאחר הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת. בבחירות האחרונות אחוז ההצבעה בציבור הפלסטיני הגיע ל-64.8%. משמעות הדבר היא שהמשקל הסגולי של המצביעים הערבים עלה בהדרגה לאורך שלוש מערכות הבחירות – נתון המלמד על עירנות ושאיפה עמוקה להשפיע, וזאת לאור עליית גל הגזענות בחסות ממשלת הימין, הבא לידי ביטוי בחוק הלאום הלאומני ובתכנית המאה של נתניהו וטראמפ, שמטרתה סיפוח, כיבוש וטרנספר.

התעוררות זו לא הייתה יכולה להיות כל-כך חדה לולא התקווה לשינוי אמיתי בשלטון, שהתבטא גם בהמלצה על גנץ להרכבת הממשלה. אולם גנץ בחר לבעוט בתקווה זו ולהפכה לאכזבה.


אבל עליית אחוז ההצבעה בציבור הערבי אינה הנתון היחיד עליו עלינו להתבונן.


נתון חשוב נוסף הוא נסיגת התמיכה במפלגות יהודיות בקרב המצביעים הערבים. לדוגמא, אחוז ההצבעה הגבוה ביותר אצל הפלסטינים נרשם במשולש ובוואדי עארה. זהו נתון שבוודאי תרמה לו תכנית הטרנספר של נתניהו וטראמפ, אבל גם האכזבה מייחסן של המפלגות היהודיות כלפי הערבים, ובפרט אי-הצבתו של מועמד ערבי במקום ריאלי ברשימת העבודה-גשר-מרצ. גם בקרב הערבים-הבדואים בצפון עלה אחוז ההצבעה בין ספטמבר לאפריל, ויותר מ-84% מהמצביעים הצביעו למשותפת, וזאת בקרב ציבור הנחשב באופן מסורתי לתומך של מפלגות העבודה, מרצ וש"ס.


נתון אחר הוא העלייה בתמיכה ברשימה המשותפת גם בכפרים הדרוזים, ומעבר רוב המצביעים מתמיכה במפלגות השלטון ובראשן הליכוד לתמיכה במפלגת כחול-לבן. גם נתון זה מעיד על משבר האמון בין הציבור הערבי בכללותו לבין השלטון, בעיקר לאחר חקיקת חוק הלאום, ועל הרצון בשינוי.


מאפיינים של המיעוט הפלסטיני


המיעוט הפלסטיני בישראל הנו מיעוט לאומי-ילידי. הוא לא נולד כמיעוט, והנו חלק מהעם הפלסטיני שהיווה רוב בארץ עד 1948. זהו מאפיין שחשוב לזכור ולהפנים, וזאת לא רק מטעמים היסטוריים, אלא מטעמים פולטיים, שכן בלי הבנתו לא ניתן יהיה לבנות עתיד משותף לכל עמי האזור.


מאז 1948, המיעוט הפלסטיני בישראל הוא מיעוט מדוכא. הוא מופלה בכל תחומי החיים, מוחלש בכוונת מכוון פוליטית וכלכלית. ועם זאת, זהו מיעוט דמוקרטי ופעיל, שלא נכנע לדיכוי שהוא חווה. גם כיום, יהודים רבים יודעים מעט מאוד על הלכי הרוח בציבור הערבי ועל השיח הפוליטי בתוכו. יש בתוכו זרמים שקראו להחרים את הבחירות לכנסת, וגם בתוך המשותפת ישנם פערים אידיאולוגיים בין המפלגות. שאלות אודות אופי שיתוף-הפעולה עם הציבור היהודי (לדוגמה, רק חד"ש היא מסורתית מפלגה משותפת עם מועמדים ערבים ויהודים כאחד), זכויות נשים, היחס לקהילת הלהט"ב, נישואין אזרחיים או יחסי דת ומדינה, הן רק חלק מהשאלות שעודן נדונות בלהט בתוך הציבור הערבי. השיח הפוליטי הער הזה פורץ גם אל מעבר לגבולות הציבור הערבי. הוא בא לידי ביטוי בשיתופי-פעולה בין ערבים ויהודים שמטרתם להמשיך ולהשפיע ולהשיג שינוי עומק בסוגיות החשובות ביותר עבורו ועבור כל מי שחי כאן: למען השגת שלום צודק ובר-קיימא, למען שוויון, למען דמוקרטיה ולמען צדק חברתי.


לאורך כל הדרך, הוכיח המיעוט הפלסטיני כי הוא מעוניין בחיים משותפים, בהשתלבות בכלכלה הישראלית ובהשתתפות במשחק הפוליטי, וזאת על בסיס שוויון מלא. לא פלא, לכן, שאחת האסטרטגיות המרכזיות של ציבור זה היא פעולה בחזיתות רחבות, ערביות-יהודיות. אותה חזית רחבה משתקפת גם בדרישותיו: עצירת הגזענות ותהליכי הפאשיזציה בישראל, מאבק למען שלום צודק על בסיס פתרון שתי המדינות, וצדק ושוויון לכולם – ערבים ויהודים כאחד. המיעוט הפלסטיני, במאבקיו, מוכיח את תפיסתו כי זו הארץ של כולנו. המלצת 15 חברי וחברות הכנסת של הרשימה המשותפת על גנץ – מהלך שהם ידעו כי עלול להיגמר באכזבה ובהפניית גב של האחרון – הייתה הביטוי האמיץ ביותר לרצון הזה בחיים משותפים באמת.


מכוח להשפעה


המיעוט הפלסטיני השיג רבות בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. הוא החזיר את האמון הפנימי ביכולתו לפעול, והוא צבר כוח רב. הכוח הזה נצבר בזכות אחדות הכוחות בתוך הציבור הערבי, אבל אם רוצים גם לתרגם את הכוח להשפעה – יש לבנות מחנה דמוקרטי אמיתי, ערבי-יהודי, ולהיאבק ביחד למען מטרותינו המשותפות.


בחודשים האחרונים הסימנים מבשרים טובות בנוגע להשגת יעד זה. יותר ויותר כוחות יהודים לא נבהלים עוד משותפות עם הציבור הערבי, מכירים בלגיטימיות שלו ושל נבחריו, ושואפים לפעול יחד. גם בתוך הציבור הערבי, עוד ועוד כוחות שלא האמינו קודם-לכן בצורך במאבק משותף הגיעו למסקנה כי זוהי הדרך לשינוי. אנו רואים זאת בכנסת, אבל השינוי הזה מתחיל דווקא מהשטח, מהרחוב. תנועה עממית שמאלית כ"עומדים ביחד" מהווה דוגמא יצירתית באופן בנייתה המשותף, בדרכי פעולתה ובתיאוריית השינוי שלה, המבטאים כולם את העידן החדש שאנו הולכים לקראתו בשיח הפוליטי והציבורי בישראל.


שני העמים החיים בארץ הזו מעוניינים ברובם בחיים משותפים, בהדדיות, בכבוד האחד לשני. למען עתיד ילדינו ועתיד ילדי כל העמים באזור – עלינו להמשיך בעשייה זו.

סוהיל דיאב הוא פעיל חברתי ופוליטי, מהעיר נצרת, נשוי עם שלושה ילדים, כהן כסגן ראש עירית נצרת לתקופה של 7 שנים, הקים את האגף לקידום שוויון בהסתדרות וניהל אותו עד סוף שנת 2017, חבר הנהגת תנועת עומדים ביחד.

אנחנו הרוב, אתם המיעוט: על השמאל האנגלי לאחר ג׳רמי קורבין

אנחנו הרוב, אתם המיעוט: על השמאל האנגלי לאחר ג׳רמי קורבין

דנה נעמי מילס

נמצא חיסון למגפה

נמצא חיסון למגפה

נדב ביגלמן

להיות תנועת שלום סוציאליסטית: המאבק בסיפוח והדרך קדימה

להיות תנועת שלום סוציאליסטית: המאבק בסיפוח והדרך קדימה

אור שי

הירשמו כאן

רוצים לקבל את המאמרים הבאים שיעלו?

LOGO2017B-01.png
רוב-02.png

© 2020 כל הזכויות שמורות לעומדים ביחד בע"מ (חל"צ)

Open site navigation