למה הצעירים בארה"ב הלכו עם ברני סנדרס ומה אנחנו ב-"עומדים ביחד" יכולים ללמוד מכך?

אורי וולטמן מסביר למה הצעירים הלכו אחרי ברני סנדרס ולמה העתיד נמצא בסוציאליזם

אורי וולטמן

צילום: מתוך שידורי MSNBC

תחילת הפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארה"ב נראו מבטיחים מאוד עבור הסנאטור הסוציאליסט ברני סנדרס: הם התחילו בקול תרועה רמה במדינת איווה, בה קיבל יותר קולות מכל מועמד אחר. שבוע לאחר מכן, במדינת ניו המפשייר, ניצחונו של סנדרס נשען במידה רבה על הנעת מצביעים צעירים לקלפיות. גם במדינת נבאדה רשם סנדרס ניצחון גדול, בין היתר בגלל תמיכת שני-שלישים מהמצביעים מתחת לגיל 30. בשבועות שלאחר מכן, בצד הצלחות בפריימריז במדינות מסוימות - נתקלה המועמדות של סנדרס גם במכשולים רבים, עד שהודיע בערב פסח על הפסקת המירוץ שלו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. חרף העובדה שהמירוץ תם, ולא בניצחון של סנדרס, מעניין עבורנו כסוציאליסטים לנתח את דפוסי ההצבעה הגילאיים שמועמדותו התאפיינה בהם, ולהבין מה הם אומרים על החברה שלנו ועל האפשרויות להתארגן כדי לשנות אותה.


סקרי דעת הקהל והמדגמים הראו, שהצעירים בארה"ב תומכים במועמדותו של סנדרס יותר מאשר בכל מועמד אחר. סקר שפורסם יום לפני הפריימריז באיווה, שרטט תמונת מצב מרתקת: בקרב מצביעים בגילאי 18-49 הוביל סנדרס הסוציאליסט במובהק, עם 39 אחוזי תמיכה, מול איש המרכז הליברלי ג'ו ביידן, שזכה רק ב-7%. לעומת זאת, בקרב מצביעים בגילאי 65 המגמה מתהפכת - וביידן היה המועמד המוביל, עם 37% תמיכה, לעומת סנדרס שזכה רק ב-9%. גם ביום הפריימריז של ה-"סופר טיוזדיי", באותן מדינות בהן סנדרס ניצח - הוא עשה זאת הודות להתייצבות רבה של צעירים בקלפיות. ואפילו במדינות בהן הפסיד, שיעור התמיכה בו בקרב צעירים עלה על מחצית מהקולות.


האם יש להיות מופתעים מהזיקה החזקה בין גיל הבוחרים לבין נטייתם הפוליטית? לא ממש. נתונים דומים עלו גם מהבחירות הכלליות בבריטניה, שנערכו בדצמבר 2019, שם שכבת הגיל הייתה האינדיקטור המובהק ביותר לדפוס הצבעה: ככל שמסתכלים על שכבת גיל צעירה יותר - כך התמיכה במפלגה השמרנית קטנה והתמיכה במפלגת הלייבור בראשות ג'רמי קורבין גדלה, ולהיפך - ככל שמסתכלים על שכבת גיל מבוגרת יותר, כך השמרנים התחזקו והלייבור בראשות קורבין נחלש. כך למשל, בקרב שכבת המצביעים הצעירה ביותר (גילאי 18-24) התמיכה בלייבור עמדה על למעלה ממחצית (56%) ואילו התמיכה בשמרנים הייתה הנמוכה ביותר שנמדדה (21%), ולהיפך - בקרב שכבת המצביעים המבוגרת ביותר (גילאי 70 ומעלה) התמיכה בלייבור הייתה הנמוכה ביותר שנמדדה (14%) ואילו התמיכה בשמרנים עמדה על למעלה משני-שלישים (67%).


יש מי שמציעים להסביר את הפער, כתוצאה מיחס שונה בין צעירים לבין מבוגרים בנוגע לשאלות זהותיות: מקובל להעריך שצעירים הם לרוב יותר פמיניסטים, יותר סובלניים כלפי להט"ב, פחות נרתעים ממהגרים ומפליטים, ולכן - ינטו לתמוך במועמדים ובמפלגות שמאליים יותר מאשר במועמדים ובמפלגות ימניים. יש תוקף להסבר החלקי הזה, אבל אין בו די.


לב העניין הוא בחווית החיים השונה מבחינה חברתית-כלכלית בין רוב הצעירים (מי שנולדו וגדלו בשנות האלפיים, בשנות ה-90', בשנות ה-80', ובשלהי שנות ה-70'), לבין מי שנולדו וגדלו בעשורים שקדמו לזה.


במדינות בהן עם תום מלחמת העולם השנייה נתכוננו הסדרי רווחה, שנשמרו וזכו בגיבוי בזכות העובדה שאחוז ניכר מכוח העבודה היה מאוגד (ועם כל ההבדלים ביניהן, אפשר לקבץ כאן את ארה"ב ובריטניה יחד, כמו גם את ישראל) - אנשים חיו את חייהם בידיעה שבממוצע, חייהם יהיו טובים יותר מאשר בדור של ההורים שלהם. הם יחיו יחסית בביטחון תעסוקתי, לרוב לא יאלצו להחליף מספר גדול מאוד של תחומי-עיסוק במהלך חייהם, היה להם סיכוי לרכוש דירה למגורים או לזכות בדיור ציבורי, והרבה דברים שכיום אנחנו משלמים עליהם כסף (נניח: תשלומים עבור שירותי בריאות) - בזמנו, לפני שהממשלות התחילו להפריט את מדינת הרווחה, ניתנו בישראל ובבריטניה בחינם או במחיר שווה לכל נפש.


לעומת הדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, דור הצעירים של ימינו הוא דור שלרוב לא יזכה לרכוש דירה. זהו דור שנאנק תחת העלויות הגבוהות של ביטוחים רפואיים משלימים ושל משפחתונים פרטיים לילדים. דור בו השכר הריאלי נשחק במרוצת השנים, בהיעדר איגודים מקצועיים חזקים שיאכפו עלייה מתמדת שלו. דור שבו פרקטיקות פוגעניות, שלא היו מוכרות לדור הקודם, הפכו לנורמה בשוק העבודה - דוגמת העסקה קבלנית באמצעות חברות כוח-אדם, או לעבוד שנים באותו מקום עבודה אבל עדיין להיחשב "עובד זמני" ולקבל שכר שעתי לפי משמרות.


מציאות החיים הזו עומדת בסתירה לסיפור שהקפיטליזם מספר לצעירים: אומרים לנו שנגדל, נלמד לתואר באוניברסיטה, נתקבל לעבוד במקום עבודה מסודר, ויהיה בסדר. אז אנחנו גדלים, חלקנו לומדים לתואר אקדמי, אנחנו יוצאים לשוק העבודה, ופתאום אנחנו מגלים שלא הכל בסדר. שגם אם מתקבלים לעבוד במקום עבודה מסודר - גם אז, פשוט קשה לגמור את החודש.


לכן, כאשר בשדה הפוליטי מופיעות תנועות שמאליות שמפנות אצבע מאשימה כלפי הקפיטליזם הניאו-ליברלי ודורשות הליכה לכיוון אחר (כינון מחדש של הסדרי רווחה שפורקו, חיזוק העבודה המאורגנת, והצגת אופק של חברה סוציאליסטית, שנמצאת מעבר לקפיטליזם) - אנשים צעירים הם הראשונים לזהות בתנועות כאלה את התנועות שמשקפות את האינטרסים שלהם, שמדברות בשפה שלהם, שעונות על הצרכים שלהם, שמבינות את המצוקות שלהם, שחולקות את התקוות שלהם. ג'רמי קורבין וברני סנדרס לא דיברו אל מצביעים צעירים כי הם דמו להם חיצונית (סנדרס היה המועמד המבוגר ביותר בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, וקורבין היה המועמד המבוגר מבין כל ראשי המפלגות בבחירות בבריטניה), אלא משום שהם הציעו מצע פוליטי שדיבר את הסיפור של הדור הצעיר.


חשוב לציין, שאין מדובר בתהליך אוטומטי. העלאה על הכתב של מצע ביקורתי כלפי הניאו-ליברליזם היא ממש לא ערובה שהצעירים ינהרו בהמוניהם. יש מפלגות שונות, גם בארץ, שהמצע שלהן מאוד חברתי, אבל הן לא מצליחות לגרום לצעירים לראות בהן מסגרת רלוונטית. להצליח לעשות את מלאכת התרגום של בלוק חברתי לכוח פוליטי - דורש שורה של צעדים, שאף אחד מהם לא תנאי מספיק כשלעצמו, אבל אני מעריך שיחד הם מהווים תנאי הכרחי.


ראשית, זה דורש לייצר שפה פוליטית חדשה. סנדרס לא ניסה לגייס לצידו רק את מי שכבר הגדירו עצמם כתומכי המפלגה הדמוקרטית, ולא סימן כאויב את כל מי שהגדירו עצמם תומכי המפלגה הרפובליקנית. במקום החלוקה האופקית, על הציר ליברלים/שמרנים ושמאל/ימין, סנדרס הציע חלוקה אנכית - בין מי שלמטה (שהם הרוב הגדול של החברה בארה"ב, מאות מיליונים של אנשים עובדים והמשפחות שלהם, שיש להם אינטרס בשינוי מן-היסוד של החברה, הכלכלה והפוליטיקה) לבין מי שלמעלה (מיעוט מושחת, זעיר, עשיר ומתעשר, של בעלי-הון המרוויחים מהמצב הקיים ומעוניינים להמשיך ולשמר אותו). מהלך שיחני זה, הנטוע בחשיבה שמאלית פופוליסטית, איפשר לסנדרס לדבר לא כנציג של מיעוט מוסרי ומוסרני המוקיע את הרוב שאיננו נאור כמוהו וכמו תומכיו, ואפילו לא כנציג של מחנה המונה מחצית מהבוחרים מול מחנה המקיף את המחצית השנייה, אלא להופיע כנציגו של העם כולו, על גווניו וקהילותיו השונות, מול האליטה שבשלטון.


שנית, זה דורש לייצר מבנים ארגוניים מתאימים. מהלכים פוליטיים מרחיקי-לכת, המבקשים לא לחולל שינויים קוסמטיים אלא לשנות את יחסי-הכוחות בחברה בין עבודה לבין הון, בין העם לבין האליטה, אינם יכולים להישען רק על אישיות כריזמטית של מנהיג ועל פרסומות שנונות ברשתות חברתיות, אלא נחוץ שיהיה את כלי הקיבול שיוכל להכיל ולרתום את האנרגיה שמתעוררת ולארגן אנשים לפעולה לטווח בינוני וארוך. בבריטניה, למשל, זו הייתה מפלגת הלייבור, שעשרות אלפי צעירים נהרו לשורותיה כדי לחזק את קורבין והפכו אותה למפלגה הפוליטית הגדולה ביותר באירופה, ותנועת "מומנטום", שפעלה בתוך הלייבור כדי לארגן אנשים בתוכה סביב הפרויקט הפוליטי שקורבין ביטא. גם המועמדות של סנדרס נהנתה ממבנים ארגוניים כאלה, דוגמת תנועת הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה, על 60,000 חבריה, שהייתה מגויסת לקמפיין שלו, בנתה אותו ונבנתה ממנו. מועמדותו של סנדרס נתמכה בידי מספר תנועות פרוגרסיביות נוספות, לרבות כאלה שהגדירו עצמן במוצהר כתנועות של צעירים - דוגמת Sunrise Movement שמארגנת צעירים למאבק בנושא משבר האקלים, ותנועת IfNotNow המארגנת צעירים יהודים-אמריקאים נגד הכיבוש הישראלי למען שלום וצדק לפלסטינים ולישראלים.


תפקיד מיוחד ניתן כאן לאיגודים המקצועיים, שעדיין - חרף עשורים של פגיעה במעמדה של העבודה המאורגנת - מהווים את אחת מצורות ההתארגנות הקולקטיבית הגדולות הקיימות. קשה היה לדמיין את הקמפיין של סנדרס מצליח לאסוף סביבו כוח אלמלא התמיכה של איגודים מקצועיים דוגמת איחוד האחיות. מהלך פרוגרסיבי בחברה שלנו בישראל ייעד תפקיד לאיגודים מתקדמים, דוגמת כוח לעובדים או איגוד העובדות הסוציאליות בהסתדרות, המהווים צורה המונית של התארגנות המקיפה המוני אנשים מקהילות מגוונות.


לבסוף, זה דורש שקולקטיב גדול ומאורגן של אנשים יבין באופן מודע שזו המשימה שלו ויתכוונן כדי להגשים אותה. תרגום של פוטנציאלים הקיימים בחברה, בגלל הסתירות המצויות בה, לכוח הקיים בשדה הפוליטי, והמצליח לחולל שינוי ולהשפיע - זה לא דבר שקורה באופן ספונטני. נחוצה מנהיגות קולקטיבית - לא של אדם בודד, אלא של עשרות ובהמשך של מאות - שמבינים שמעשה התרגום הזה הוא המשימה החשובה המונחת לפתחם, ושהפעילות שלהם מוכוונת לא באקראי אלא באופן שיטתי לקראתו.


כל אלה הם לא דברים קלים לעשייה. בטח לא אם מגבילים עצמנו לפעול רק בתוך המסגרות הפוליטיות הוותיקות (דוגמת המפלגות הקיימות בישראל, על בעיותיהן המבניות), שהתרגלו לעשות את מה שהן רגילות לעשות מזה שנים רבות, ושמאוד קשה לגרום להן לעשות דברים אחרת. אבל יש מי שמצליחים ללכת בכיוון הזה, וברני סנדרס הוא אחד מהם. את הניסיון שלו, של התנועה שהוביל, ושל אחרים כמוהו בעולם - אנחנו בתנועת "עומדים ביחד" צריכים ללמוד ולנתח. לא מנקודת מוצא אקדמית, כאילו אנחנו משקיפים נייטרלים מהצד, אלא מנקודת מוצא של פעילים פוליטיים, של מי שהמשימה שלהם היא לארגן המוני אנשים ולבנות כוח שישנה מן-היסוד גם את החברה שלנו.

אורי וולטמן הוא פעיל חברתי ופוליטי, ומארגן קהילתי. חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד".

הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

דב חנין ודני פילק

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

דורון ארוך

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

סאלי עבד ועילי אברמוביץ'

חפשו באתר:

הירשמו כאן

רוצים לקבל את המאמרים הבאים שיעלו?

LOGO2017B-01.png
רוב-02.png

© 2020 כל הזכויות שמורות לעומדים ביחד בע"מ (חל"צ)

Open site navigation