לחולל שינוי במציאות של סכסוך לאומי

במציאות שמרגישה כחסרת סיכוי ולעיתים כללא מוצא, דני פילק ודב חנין מציגים מה אפשר לעשות ואיך צריך לעשות את זה. פרקים נבחרים מספרם "מה לעשות עכשיו"

דב חנין ודני פילק

כריכת הספר "מה לעשות עכשיו", בהוצאת ידיעות ספרים

לרכישת הספר בהנחה לחצו על הקישור והכניסו את הקוד 5221 


הקדמה


להדליק אור בימים אפלים


זהו ספר אופטימי המכוון גם לפסימיסטים.


האופטימיות של הספר הזה איננה נאיביות. אנחנו לא מתכוונים להציע גן עדן של שוטים. אנחנו ערים לגמרי לדרמטיות של המציאות במאה ה-21 ולסכנותיה הרבות. אכן, רוח רעה מנשבת בעולם בעת כתיבת הספר הזה.


וזו השאלה הראשונה שאיתה אנחנו בעצם צריכים להתמודד: האם אפשר לדבר על שינוי משמעותי לטובה בעולם חברתי שבו מסתמנים עכשיו דווקא שינויים מדאיגים לרעה?


אנחנו משוכנעים שכן. וזו בעצם תהיה הטענה המרכזית של הספר.


איננו מתעלמים מהסכנות הגדולות הקיימות, וגם לא ממעיטים מעוצמתן. הטענה שלנו היא שהסכנות והאיומים הניצבים בפנינו מסמנים גם פתחים לשינוי. והשינוי יכול להיות חיובי אם נדע לנתח נכונה את מצב העניינים בחברה, ואם נדע לסמן – מתוך הניתוח הזה – אסטרטגיה של שינוי. מטרתנו בספר זה היא לא רק לשרטט חזון של שינוי חיובי אלא בעיקר לסמן דרך, תכנית פעולה, כדי לקדם אותו בפועל.


הימין הרדיקלי והניו-ליבירליזם


ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארצות הברית, בנובמבר 2016, היה רק ביטוי, גם אם דרמטי, למגמה גלובלית מתמשכת ורחבת-היקף: התבססותו של ימין חדש, תוקפני וכוחני. בכמה וכמה מדינות הוא כבר אוחז בשלטון: ארצות הברית, רוסיה, ברזיל, טורקיה, הודו, הונגריה, פולין, ובשנים האחרונות גם בישראל. נוסף על כך,  גם במדינות שבהן הימין התוקפני איננו שולט, הוא מתחזק והולך, מציב איום ממשי על השלטון.


מפלגות הימין הרדיקלי החדש אינן זהות. אבל יש ביניהן מכנה משותף עמוק: לאומנות הגובלת בגזענות, פוליטיקה המקדשת את הכוח כפתרון לבעיות חברתיות (רטוריקה מלחמתית, גירוש פליטים, דיכוי אלים של הפגנות ומתנגדי שלטון), סמכותנות, ותפיסה אנטי-שוויונית בשאלות לאומיות, מגדריות, מעמדיות וחברתיות.


מאפיין משותף נוסף הוא שהמפלגות האלה זוכות לתמיכה אלקטורלית החוצה גבולות מעמדיים, אבל היא חזקה במיוחד בקרב קבוצות חברתיות הנפגעות מהגלובליזציה הניאו-ליברלית.


המונח ניאו-ליברליזם עוד יחזור הרבה בהמשך, אבל חשוב לומר כבר עכשיו שיש בו  משהו מטעה. ניאו-ליברליזם הוא תפיסה פוליטית-חברתית שגם אינה חדשה וגם אינה ליברלית. בשיח השנים האחרונות המונח הזה התקבע ככינוי למודל פוליטי-חברתי שרואה את האדם כייצור אנוכי שכל ייעודו הוא למקסם את הרווחים האישיים שלו.


לאן הולכים מכאן?


לפני מאה שנה המהפכנית היהודייה הגרמנייה רוזה לוקסמבורג (Luxemburg) תיארה את הבחירה אליה האנושות עתידה להגיע כ"סוציאליזם או ברבריות". העידן הנוכחי אכן נראה כזמן הגלישה לברבריות.


בתחילת המאה ה-21 נראה שהשילוב, שהצליח להתקיים קודם לכן, בין ליברליזם פוליטי לבין קפיטליזם כלכלי, הולך ומגיע לקיצו. החלופה המתחזקת היא צמצום הדמוקרטיה, לאומנות וגזענות ובמקביל – הגדלה של ההטבות לבעלי ההון, הרחבת הפערים בין אליטה מצומצמת לבין הרוב העובד, ושחיקה משמעותית של השירותים הציבוריים.


זה נכון גם בישראל, ובמקרה שלנו מגיעה לקיצה גם היכולת לשלב בין כיבוש ממושך וכלכלה קפיטליסטית לבין קיום של מרחב דמוקרטי בגבולות הקו הירוק. התוצאות ניכרות לעין: ליבוי הגזענות, רדיפת התקשורת, דמוניזציה של כל מי שמעז להשמיע קול אחר, ובה בעת – הסרת כל מכשול בפני שליטתם של בעלי הון מעטים על משאבי טבע כמו הגז, ועל הכלכלה כולה.

כאשר זה המצב, באיזה מובן אפשר בכלל לחשוב על שינוי בכיוון ההפוך?


הטענה המרכזית שלנו היא שחשיבה כזאת לא רק אפשרית, היא גם הכרחית. גלישה לברבריות ממש איננה האופציה היחידה.

שינוי בכיוון ההפוך הוא אפשרי. כי טראמפ ניצח בבחירות לא משום שזה הגורל, ולא רק בזכות המיעוט הגזעני, אלא בעיקר בזכות הרוב הכועס. לכעסו של הרוב היו סיבות אמיתיות, והמענה הכוזב של טראמפ הצליח רק לאחר שמענה הפוך – כמו זה שהציג למשל המועמד הסוציאליסטי ברני סנדרס - לא הצליח להגיע לקדמת ההתמודדות הפוליטית. כאשר, בסופו של דבר, לא ניצבת בפני הציבור חלופה אמיתית לשינוי משמאל, חלופה שתיתן תשובות למכלול הבעיות של האזרחים, הימין הרדיקלי יכול להציג את עצמו כחלופה היחידה לכשלים של הממסד – ולנצח.  ולכן, הצבת חלופה כזו חיונית לבלימת  הימין הרדיקלי.

בספר הזה נטען כי המשבר הפוליטי-חברתי מצמיח לא רק סכנות, אלא גם אפשרויות. אבל כאשר לא מממשים את האפשרויות, הסכנות מתעצמות. חוסר שביעות הרצון מהמצב אינו משאיר מקום לוואקום. כאשר אין חלופה אמיתית משמאל, נותרת הפנייה ימינה בתור האפשרות היחידה להביע התנגדות, כעס, ורצון לשינוי משמעותי. מכאן שבנייתה של חלופה אמיתית משמאל היא תנאי להתמודדות אמיתית עם  הימין התוקפני החדש.


החלופה שצריך להציב מול הימין הרדיקלי החדש לא יכולה להיות, אם כן, עמדת התגוננות המסתפקת בהתבצרות מסביב לסדר החברתי הקיים. במאה ה-21, הסדר החברתי הזה, שמאז אמצע המאה ה-20 החזיק מעמד עשרות שנים, כבר לא מסוגל לתת תשובות מספקות לאנשים רבים יותר ויותר. לכן ההתבצרות מאחורי הסדר הקיים נדונה לכישלון. מול הימין הרדיקלי החדש דרושה חלופה לסדר הקיים.


אנחנו נטען שהחלופה הזאת לא יכולה להיות  חזרה פשוטה אל המודלים שנוסו בעבר, לא הסוציאל-דמוקרטיה האירופית ולא הקומוניזם בגרסתו הסובייטית. לדעתנו דרושה  חלופה אחרת, דרך חדשה להתקדם למקום אחר, אל סדר חברתי צודק ונכון יותר.


הספר הזה הוא ניסיון לתרום לגיבושה של חלופה כזו. הוא לא נכתב מתוך התכחשות לחומרת השעה, אלא מתוך שכנוע עמוק שדווקא עכשיו, במיוחד עכשיו, אפשר אחרת.


לכן נִפְתַח אותו בלקחים מעליית הימין הרדיקלי החדש. נדבר גם על הקשר בינה לבין חולשותיו של  השמאל.

לאחר מכן נציג חלופה למערכת החברתית-כלכלית הקיימת: נסמן קו אופק שאליו אנחנו מציעים  לחתור. את כיוון החתירה ננסה לתרגם בהמשך לשפה של פעילות, תוך סימון יעדים קונקרטיים למאבקים.


אנחנו נטען שגיבוש תנועה רחבה למען השינוי הוא תנאי למימושו במציאות. בחלקו האחרון של הספר נעסוק באתגר הזה: האתגר של בניית חיבורים בין אנשים, ארגוני חברה אזרחית וכוחות פוליטיים; של הצעת סולידריוּת מול האנוכיות הדורסנית של הניאו-ליברליזם; של קידום שיתוף פעולה בין קבוצות שונות של נפגעים מהמצב הקיים, שרובנו בעצם בין הנפגעים ממנו.

התנועה הנדרשת לעשיית השינוי לא צריכה לפחד מההמון אלא לחתור להיות ביטוי שלו. היא לא צריכה להתנכר לזהויות הלאומיות, אבל גם לא להסתגר בתוכן. צריך להיות בה מקום גם לערכים של צדק ושוויון שמקורם בדת ובמסורת. היא צריכה לכבד את הזהויות השונות תוך מאמץ ליצור גשרים ושיתופי פעולה ביניהן.

לעשיית השינוי נדרשת תנועה עממית, ולא עוד קבוצה מסתגרת אחת.


השאלה הישראלית


זהו ספר על ישראל, אבל חלק ממה שנכתב כאן רלוונטי גם למקומות אחרים. המציאות הפוליטית-חברתית המתסכלת שבה אנחנו חיים אינה ייחודית רק לנו, אלא היא מנת חלקן של חברות רבות, כולל המפותחות והעשירות ביותר.

בניגוד לדימוי הרווח, ישראל היא מדינה חזקה מבחינה כלכלית ונמנית עם קבוצה קטנה יחסית של מדינות עשירות. די בהסתכלות חפוזה על כמה נתונים כדי להיווכח בכך. על פי נתוני הבנק העולמי, התמ"ג לנפש בישראל ב-2017 היה 38,261 דולר לנפש, מה שממקם אותה – על-פי מדד שוֹוי כוח הקנייה (מדד PPP) – בין המדינות שבהן ההכנסה הממוצעת היא הגבוהה ביותר. מדדים כלכליים אחרים, כגון היחס בין החוב לתוצר או מאזן התשלומים, ממקמים גם הם את ישראל במקום טוב בין מדינות ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי המאגד את מרבית המדינות המפותחות בעולם.

לפיכך, תפיסת השינוי שאנחנו מציעים לחברה הישראלית רלוונטית לחברות המפותחות האחרות.


עם זאת, בהחלט ישנם גם היבטים הייחודיים רק לנו. במובן הזה, כל משפחה אומללה – כאמרתו המפורסמת של טולסטוי – אומללה בדרכה היא.


איך יכולה להיראות חברה ישראלית אחרת?


האם אפשרית כאן חברה שוויונית, צודקת, שחיה בשלום עם עצמה ועם שכניה?


אנחנו משוכנעים שהרוב הגדול רוצה לחיות במקום כזה.


למה אנחנו לא שָם? כי הרוב לא מאמין שאפשר להתקדם לשם, וישנו גם מיעוט  שמעוניין, מסיבותיו הוא, לשמר את המצב הקיים על כל תחלואיו.


בדומה ליתר העולם, גם בישראל השיטה הכלכלית מייצרת לא מעט תיסכולים. אבל התיסכולים האלה לא מתגבשים לכדי פעולה פוליטית כוללת. ביטויי ההתנגדות הם מקומיים, מנותקים. איים קטנים ומבודדים. ומשום שהם כאלה הם רחוקים מלאתגר את הסדר הקיים.


אבל אצלנו הביטוי העיקרי של התסכולים הוא דווקא ההימנעות מפעולה פוליטית.


להימנעות מפעולה פוליטית יש סיבות רבות. אנשים רבים נאבקים לשרוד במרוץ החיים שנעשה מהיר ותובעני יותר ויותר. הם מתמקדים בעבודה ובחיים האישיים, אין להם  הזמן והאנרגיה הדרושים למעורבות ציבורית, והם מאבדים את האמונה שאפשר לשנות את החברה.


ייאוש מופיע בחברה שלנו במגוון של צורות: הגירה לחוץ לארץ, למשל, מתוך אימוץ תפיסה אינדיבידואליסטית הגורסת שצריך "לעזוב כל אדם לנפשו" ולתת לו לבחור את המסלול שירצה, אף על פי שברור שלא לכולם יש את האמצעים (כסף, מקצוע, דרכון זר) לבחור בהגירה.


תגובת ייאוש אחרת היא הגירה פנימית: ויתור על מעורבות ציבורית, התמקדות בקריירה או במשפחה, לפעמים גם תוך אימוץ גישה המסתפקת ב"תיקון עצמי" במקום שינוי המציאות החברתית, כאילו באמת אפשר להפריד בין השניים.


לבסוף, הייאוש מתבטא גם בגישות אַפּוֹקליפּטיוֹת: חרדה היסטרית מפני "חורבן הבית", קריאה לבריחה המונית, או לחילופין התייחסות צינית לכל מוסד ולכל פעולה ציבורית באשר הם, בבחינת "ממילא הכל אותו דבר".


נכון, ביטויי הייאוש השונים מבטאים תסכול מהמערכת הקיימת, אבל הם לא יכולים לקדם שינוי שלה. לאמיתו של דבר, ביטויי הייאוש אפילו מחזקים  את הסדר הניאו-ליברלי. כשם שהסדר הניאו-ליברלי בנוי על דה-פוליטיזציה של הכלכלה, כך תגובות הייאוש עושות דה-פוליטיזציה להתנגדות. כפי שהסדר הניאו-ליברלי בנוי על פירוק מסגרות קולקטיביות וסולידריות והמרתן באינדיבידואליות ותחרות, כך תגובות הייאוש בנויות על התנהגות פרטית, ולא על שיתופי פעולה קבוצתיים.


אנחנו מבקשים להציע חלופה פוליטית לייאוש, דרך אפשרית לקרוא תגר על הסדר הניאו-הליברלי, דרך של מאבק למען חברה שוויונית וצודקת.


לא מדובר במשימה קלה, וההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל אנחנו משוכנעים שיש בסיס אמיתי לתקווה, שאפשרית כאן חברה אחרת.


בהמשך הספר נראה שההיסטוריה של ישראל עצמה מצביעה על כך שהשינוי הוא אפשרי. נסמן רגעים שבהם אנשים הרגישו שאפשר לשנות, ואכן התייצבו לפעול והצליחו לקדם שינויים. נספר על מאבקים מוצלחים נגד הסדר הקיים – הפוליטי, החברתי, ואפילו הכלכלי. המשותף למאבקים האלה היה הסירוב להיכנע לייאוש ולקבלת הדין, והנכונות לחרוג ממוסכמות מקובלות.

אומנם, במקרים לא מעטים ההישגים שהניבו המאבקים הללו היו נקודתיים, ובדרך כלל הם גם לא זכו להמשכיות. זו בדיוק הסיבה שנחוץ כאן שחרור של הדמיון החברתי והפוליטי, נחוצה הכללה, נחוץ הניתוח, נחוצה חשיבה אסטרטגית אחרת. לאלה אנחנו מבקשים לתרום.


חלקים מפרק 7

לחולל שינוי במציאות של סכסוך לאומי

לזכור ביחד


דווקא בערב יום הזיכרון, אחד המועדים הרגישים בלוח השנה הישראלי, התפתחה בעשור האחרון מסורת חדשה. אירוע שהתחיל בממדים צנועים, באולם קטן של תיאטרון פרינג' באזור בתי מלאכה בתל-אביב, הפך למנהג שמכנס אלפים רבים יחדיו. במהדורתו האחרונה, נכון למועד כתיבת הדברים ב-2018, לא נמצא אולם גדול מספיק כדי להכיל את האלפים הרבים, והוא התקיים בפארק הירקון תחת כיפת השמים. אירוע זיכרון ישראלי~פלסטיני משותף.

בכל שנה האירוע הזה מרגש אותנו מחדש. על הבמה מתייצבות משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות, אשר חולקות את כאבן על האובדן. אבל באירוע המיוחד הזה, הכאב לא מתורגם לשנאה, אלא לנחישות. נחישות לפעול כדי לשנות את המצב, כדי לפרוץ את מעגל הדמים, כדי להגיע לשלום בין הישראלים לפלסטינים.


אירוע הזיכרון הזה הוא פעולה משותפת של שני אירגונים ישראליים~פלסטיניים: "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות". הראשון, כפי שמעיד שמו, הוקם על-ידי לוחמים, ישראלים ופלסטינים, שהגיעו למסקנה שהפיתרון לא יושג בכוח, ושרק שלום בין העמים יביא לשניהם ביטחון. השני כולל בני משפחות שכולות משני העמים שהגיעו למסקנה זהה.

ובכל שנה מספר המשתתפים באירוע הזה גדל, למרות שהוא לא נהנה כמעט מפירסום ממומן. מתברר שמעגל האנשים המעוניינים במסר הזה – מסר אנושי אבל לגמרי לא-קונסנסואלי בחברה הישראלית – גדול. לראיה, בשנים האחרונות נוצרו בצד האירוע המרכזי בתל-אביב גם אירועים בערים נוספות.


ניסיונות הימין – משרי הממשלה ועד פעילי השטח – לפגוע באירוע לא צלחו: ב-2017, כאשר שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, אסר על כניסת פלסטינים מהשטחים להשתתף בטקס, נערך כנס מקביל בבית ג'אלה שבגדה. שנה אחר כך, בג"ץ פסל את האיסור של ליברמן והשתתפות הפלסטינים בכנס בתל-אביב הותרה ברגע האחרון. גם קבוצות אנשי ימין קיצוני שמפגינות בכניסה לאירוע לא הצליחו להרתיע את אלפי המשתתפים מלהגיע.


האירוע הזה מלמד משהו. הוא מראה שכשמסר השלום מועבר בצורה נכונה, כלומר כשהוא מתחבר לרגשות עמוקים שקיימים בציבור ולא מתנגש איתם חזיתית, הוא זוכה בקשב. אבל, למרבה הצער, הגישה הזו איננה מאפיינת את צורת הפעולה של מרבית מחנה השלום ביומיום. את מקומו של החיבור לרגשות האנשים תופסות, במקרים רבים, עמדות שכלתניות ומנוכרות.

חשוב לומר: טקס יום הזיכרון המשותף איננו הדוגמה היחידה לפעולה מוצלחת בהקשר של הסכסוך. במובן מסוים, "נשים עושות שלום" – תנועה יהודית~ערבית ששמה לה למטרה להחזיר את השלום למרכז הבמה הפוליטית – פועלת באותה הדרך. התעקשותה לדבר מתוך עמדה רגשית פורצת מחסומים נוקשים, ומאפשרת לה להגיע לציבורים מגוונים בחברה. פעולותיה הציבוריות, ובעיקר צעדות התקווה שיזמה, מושכות אלפי נשים ישראליות כמו גם פלסטיניות.


הדוגמאות החיוביות האלה מלמדות שבחברה הישראלית ניתן לגייס אלפים סביב מסר של שלום. אבל איך ניתן להעמיק את המסר הזה? איך ניתן לקדם אותו במקביל למאבק חברתי ואיך אפשר לשלב בין השניים? במציאות של סכסוך לאומי, האתגר העומד בפני תנועות לשינוי חברתי הוא גדול יותר. הדוגמה הספרדית ממחישה זאת היטב.


מדוע אי-אפשר לברוח מהשאלה הלאומית


כמי שמבקשים לקדם שינוי פוליטי בחברה שנמצאת בעיצומו של עימות לאומי עקוב מדם, אנחנו לא מתכוונים להתעלם מהשאלה הלאומית וגם לא יכולים; מהלכי השינוי חייבים להתייחס אליה.


בישראל, לשאלה הלאומית יש שני צדדים הקשורים ביניהם. הצד האחד, החיצוני, הוא הסכסוך הישראלי~פלסטיני והישראלי~ערבי. הצד השני, הפנימי, נוגע ליחסים בין אזרחים יהודים ואזרחים ערבים בתוך מדינת ישראל עצמה.

וצריך לומר כבר בתחילת הדיון: מציאות המלחמה המתמשכת בין ישראל לסביבתה ובתוך ישראל עצמה, היא יעד מרכזי לשינוי.


ראשית, המציאות הזאת עולה בחיי אדם, בהרוגים ובפצועים. היא נושאת בחובה פוטנציאל מתמיד של הידרדרות לחורבן גדול יותר, הכרוך במחירים אנושיים עצומים. כבר היום הכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטיניים גובה מחיר כבד מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומחיר משמעותי מהחברה הישראלית הכובשת בדמות עלויות כלכליות גדולות, השלכות מוסריות, חברתיות ובינלאומיות. לכן, אי-אפשר לוותר על התמודדות עם שאלת המלחמה והשלום – לא ברמה הערכית ולא ברמה האסטרטגית.


עבור ישראל, סוגיית המלחמה והשלום היא סוגיה קיומית. בפרספקטיבה של זמן, ברור לחלוטין שאם ישראל לא תמצא דרך להשתלב במרחב הערבי והמוסלמי הגדול שבתוכו היא נמצאת, היא תמשיך לחיות על חרבהּ, על כל ההשלכות לכך לטווח הארוך: סבבים חוזרים ונשנים של אלימות, מחיר בחיי אדם, צורך תמידי להפנות משאבים לצרכים ביטחוניים במקום להפנותם לצרכים חברתיים, ואף סכנה קיומית ממשית. בדוח "הכיבוש: מי משלם את המחיר" של מרכז אדוה, מראים שלמה סבירסקי ונגה דגן-בוזגלו שההתמודדות הצבאית עם האינתיפאדה השנייה בלבד, הובילה להפסד של כשמונה-עשר מיליארד שקל בשל ירידת התוצר. קיים קשר הדוק בין התרחבות ההוצאות על הכיבוש לצמצום ההוצאה החברתית בישראל – שהיא בין הנמוכות בקרב מדינות ה-OECD. יתרה מכך, ההוצאות הנגרמות בגין "פעולה מוגברת של צה"ל בשטחים" בשלושת העשורים האחרונים הגיעו לסכום של חמישים וחמישה מיליארד שקל, סכום שהיה יכול להיות מושקע בתחבורה, בריאות, רווחה או חינוך. מציאות המלחמה המתמדת – וכיבוש השטחים מאז 1967 בפרט – מקרינה כך על החברה הישראלית במישורים רבים.

וקיים גם היבט חשוב נוסף: התמשכות הסכסוך הלאומי הוא אחד המנגנונים המשמרים החזקים ביותר הקיימים בארץ. בחסות האיום הביטחוני נדחקות השאלות החברתיות והסביבתיות באופן שיטתי אל השוליים. הן מוצגות כשאלות של "איכות חיים", במציאות שבה הדבר החשוב הוא לשמור על החיים עצמם לנוכח האיומים הביטחוניים. מכאן שהניסיון להתמודד עם סוגיית האיום הביטחוני הוא הכרחי עבור מי שמעוניין לקדם פרויקט של שינוי חברתי בישראל.


הגישה הערכית היא רק התחלת המעשה הפוליטי


אנחנו באים לנושא הזה מתוך גישה ערכית ברורה: בארץ הזאת יש שני עמים ולכל אחד מהם חייבת להיות הזכות להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. כמו כן, כל פיתרון חייב להיות מבוסס על שוויון זכויות – פרטיות וקולקטיביות. הגדרה עצמית ועצמאות לא יכולות לשמש כהצדקה למדיניות של אפליה לאומית או לפגיעה בזכויות המיעוט.


האתגר הגדול הוא לבנות על בסיס העמדה הערכית הזאת דרך פוליטית שמתייחסת לאינטרסים של האנשים, ולא מסתפקת בפנייה למצפון שלהם. בשלב הבא צריך לגייס תמיכה משמעותית בפוליטיקה הזאת בתוך החברה בישראל.


חשוב שנזכיר לעצמנו כל הזמן מה הסיבה שבגללה אנחנו פעילים, ומה מטרת העשייה הפוליטית שלנו. אם מטרתנו היא אך ורק לבקר את המציאות, להצביע על הפשעים ולזעוק על העוולות – אז אין לנו שום סיבה לעשות משהו שונה ממה שכבר נעשה. השמאל הישראלי על אירגוניו השונים ידע ויודע להצביע על חוסר הצדק ועל העוולות הכרוכות בכיבוש, על הדרה של המיעוט הפלסטיני~ישראלי, ועל גזענות כלפי המזרחים, יוצאי אתיופיה או ברית-המועצות. אבל אם איננו רוצים להסתפק בביקורת ובחשיפה, אלא אנחנו מעוניינים לשנות את המציאות, עלינו לבחון באופן מעמיק אילו כוחות נוכל לגייס לצורך זה – כלומר לאילו חלקים בחברה שלנו יש אינטרס בשינוי שאנחנו מציעים.


לא ניתן לחולל שינוי מתוך עמדה של ניכור כלפי החברה שבה אנו חיים. אי-אפשר לבנות חברה צודקת ושוויונית בלי העם. דאגה אמיתית לאנשים שחיים כאן היא נקודת המוצא שלנו, והיא חייבת להיות ברורה ומורגשת, לא רק תיאורטית.

צריך לבנות שיח אמיתי עם הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. צריך להתאמץ להקשיב לקולות השונים וללמוד לשלב בין האינטרסים שכל אחד מהם מייצג. רק כך נוכל לבטא באמת את רצון רובנו לחיות בביטחון, בחברה שבה לכולנו תהיה אפשרות לשגשג.


באיזה מובן פוליטיקת השינוי שלנו צריכה להיות מבוססת אינטרסים? כדי לענות על כך אפשר להנגיד אותה לסוג אחר של פוליטיקה, "פוליטיקת מצפון".


פוליטיקת המצפון מבקשת לחשוף את עוולות השלטון, לבקר את הדרכים בהן השלטון פוגע בקבוצות חברתיות שונות, לחשוף את הרוע ואת חוסר המוסריות שבמדיניות השלטון. זו פוליטיקה שהמחויבות המוסרית והערכית שלה ראויה להתפעלות ואף להזדהות, אבל בפועל היא מדברת אל מיעוט קטן מאוד. פוליטיקת המצפון היא במהותה יחס חד-צדדי.


פוליטיקה של שינוי, לעומת זאת, צריכה לחתור לדבר אל הרוב. ואם אנחנו רוצים לייצר שינוי רחב, אנחנו צריכים לבנות רוב. אנחנו צריכים פוליטיקה של שינוי. פוליטיקה של שינוי היא  בונה סולידריות ושותפות מתוך אינטרסים משותפים. כשמדברים על פוליטיקה מבוססת שינוי  צריכה , צריך ללנסות לתאר באופן מוחשי איך התקדמות לעבר שלום תוכל להיטיב עם האינטרסים של רוב בני האדם שחיים כאן, ולא רק לשרת אינטרסים של אליטות עסקיות שיוכלו לעשות ביזנס בכל רחבי המזרח התיכון; צריך לנסות ולתאר איך פוליטיקה כזאת יכולה להפחית את הסיכון להיהרג או להיפגע במסגרת הסכסוך הלאומי, . איך היא יכולה לתרום לצמצום ההוצאות הצבאיות, ולהגדלת ההשקעות בחינוך, ברווחה, בבריאות ובדיור.


כמו שמראה יוסף זעירא בספרו המרתק כלכלת ישראל, השינוי שאיפשר את הזינוק המשמעותי ביותר של הכלכלה הישראלית אי-פעם, התרחש בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים, בין היתר בשל הצמצום הדרמטי שחל בעקבותיו בהוצאות הצבאיות. וזו רק דוגמה להשפעה אפשרית אחת של התקדמות לעבר שלום. נוסף אליה, לנורמליזציה של היחסים בין ישראל לבין המדינות במרחב שסביבה יהיו השלכות משמעותיות על היכולת של אנשים לטייל, להיפגש, ליהנות מהתרבות של עמי האזור ועוד.


המעגל הסגור של הסכסוך


לאורך השנים ממשלות ישראל ניסו שיטות התמודדות שונות עם הבעיה הפלסטינית. אחרי 1967 היתה תקופה בה התפתחה בישראל אשליה שאפשר יהיה לנהל "כיבוש נאור", שאפשר יהיה ליצור נורמליזציה של המצב שבו ישראל שולטת על השטחים ועל הפלסטינים החיים בהם. אשליה זו התנפצה כליל בימי האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות ה-1980. התפרצותה הוכיחה שהפלסטינים לא יהיו מוכנים לקבל עליהם מצב של כיבוש מתמשך.


מודל הסדרי הביניים, לעומת זאת, שנוסה בתהליך אוסלו בשנות ה-1990, יכול היה ליצור דינמיקה חיובית. אבל כשהיעד של הסכם סופי נזנח וההסדרים החלקיים התקבעו כסופיים – הם הפכו לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפיתרון.

גם החומה שנבנתה בהמשך מסביב לחלק גדול מהשטחים לא באמת פתרה את בעיית הביטחון, כי שוב הוכח שככל שמגביהים את החומה כך אפשר גם להגביה את הסולם שבאמצעותו מטפסים עליה, או לחלופין להעמיק את המנהרה שיכולה לחתור מתחתיה.


מודל ההתנתקות החד-צדדית מעזה, בשנת 2005, הוכיח אומנם שכשיש רצון פוליטי ניתן לפרק התנחלויות. אבל הוא גם הוכיח שמהלכים חד-צדדיים אינם מובילים לשינוי אמיתי, ולא יוצרים יותר צדק וביטחון בארץ הזאת, לא לישראלים ולא לפלסטינים.


בין לבין ברירת המחדל של ממשלות ישראל נותרה היא פיתרונות כוחניים, של דיכוי מסיבי של הפלסטינים, וסיבובים חוזרים ונשנים של מלחמות ושל מבצעים צבאיים. גם ניסיונות אלה לא חיסלו את ההתנגדות, וממדי הסבל והמוות לא הצטמצמו, אלא להפך.


ולמרות כל זאת, השלטון בישראל ממשיך לדחות את רעיון ההסדר המדיני הישראלי~פלסטיני. באוקטובר 2015, נתניהו אף הסביר ש"לעד נחיה על חרבנו". לשיטתו, את הכיבוש אי-אפשר לסיים, וגם לא צריך, ולכן מה שנותר לעשות הוא "לנהל את הסכסוך", כדי שנוכל לקיים בתוך ישראל חיים "נורמליים" במקביל להיותה מדינה כובשת. אבל גם התפיסה הזאת לא מצליחה לייצר ביטחון אישי: אנשים בישראל חוששים מהתפרצות של אלימות, מפיגועי דריסה ודקירה, ויישובי הנגב המערבי משלמים מחיר כבד של חוסר ביטחון. במקביל, מצבם של הפלסטינים הולך ונעשה קשה ומייאש יותר ויותר. לכן, התוצאה ההכרחית של המשך הכיבוש היא הסלמת צורות הדיכוי והשליטה על העם הפלסטיני מחד, והיעדר ביטחון אמיתי לישראלים מאידך.

במצב הנוכחי במזרח התיכון, ונוכח התחזקות הימין בעולם, התקווה שלחץ מבחוץ יביא לפיתרון הסכסוך היא תקוות שווא. ניסיון העבר מראה שהתקדמות לשלום – ההסכם עם מצרים או הסכמי אוסלו – נבעה מתהליכים פוליטיים במרחב הישראלי~פלסטיני, ולא מלחץ מבחוץ. ניסיון ההווה מראה שגם אם הימין הישראלי ושותפיו במרכז מבקשים להציג את תנועת החרם (הBDS-) כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל, נכון לעכשיו מדובר בפגיעה שולית.


בידי הקהילה הבינלאומית קיימים, אומנם, כלים להפעיל לחץ על ישראל לסיים את הכיבוש: ביטול התמיכה הצבאית של ארצות-הברית, ביטול מעמדה המועדף של ישראל על-ידי האיחוד האירופי, דרישת ויזה מישראלים המבקרים במדינות אירופיות, או ביטול השתתפותן של קבוצות ישראליות באליפויות הספורט האירופיות (הרי ישראל היא מדינה אסיאתית ולא אירופית); כל אלה צעדים שהיו יכולים להשפיע על דעת הקהל הישראלית ולהביא לשינוי עמדות. אבל מהו הסיכוי שהם יינקטו בפועל במצב העניינים הפוליטי בארצות-הברית ובאירופה, עם התחזקותו של הימין התוקפני והתפשטות האיסלאמופוביה? , הסיכוי שצעדים כאלה יינקטו בפועל הוא קטן.


ההמתנה בשקיקה לכוח שיגיע מבחוץ ויעשה סדר – דהיינו מהלך בינלאומי כזה או אחר שיכפה שלום על הישראלים והפלסטינים – נובעת במידה רבה מהעייפות מהמאבק לשינוי עמדות בחברה הישראלית. אבל במציאות אין קיצורי דרך: השינוי לא יקרה בלי מעורבות פעילה, הן של הישראלים והן של הפלסטינים. ביחסי הכוחות הקיימים, מאבקם של הפלסטינים לבדם בוודאי לא יכול ליצור את השינוי. כדי שהוא יקרה, נדרש שיתחולל שינוי בחברה הישראלית עצמה.


איך פורצים את המעגל?


אפילו היום, במצב שבו רוב הישראלים אינם רואים אופק ממשי של תהליך שלום, וכאשר אליטות השלטון טוענות ש"אין פרטנר פלסטיני", עדיין יש רוב בקרב הציבור הישראלי שתומך בפיתרון שתי מדינות. אבל על אף שרוב הציבור היה רוצה לראות שינוי במצב הסכסוך, הרצון הזה איננו מתורגם לפוליטיקה שמקדמת את השינוי הזה בפועל.


מהנתון הזה צריך להסיק שתי מסקנות. הראשונה, שרוב הציבור לא מרוצה ממצב הסכסוך. השנייה, שאי-הנחת הזאת איננה מתורגמת לפוליטיקה של שינוי אמיתי, שכן אותו ציבור שתומך ברובו בפשרה, מצביע במספרים גדולים למפלגות ימין שמתנגדות לפשרה כזאת.


נשאלת השאלה: אם מרבית האנשים בישראל אינם מרוצים מהמצב הקיים, אז מדוע לא מתחולל שינוי? ואיך אפשר להסביר שאותו ציבור ישראלי שבמרביתו תומך עדיין בפיתרון של שתי מדינות, פלסטין בצד ישראל, מצביע למפלגות שהולכות בדיוק בכיוון ההפוך?


הפיתרון לפרדוקס הזה מורכב. התמיכה בימין נובעת מסיבות רבות – סוציולוגיות, זהותיות, אידיאולוגיות. אבל גורם משמעותי הוא העובדה שגם אם רוב גדול של הישראלים תומכים בפיתרון שתי המדינות, רבים בקרב הרוב הזה משוכנעים שהרעיון הזה איננו ניתן לביצוע במציאות הנוכחית.


הם השתכנעו שהפלסטינים לא יסכימו לפיתרון הזה, בין היתר בעקבות שיחות קמפ דייוויד הכושלות בשנת 2000. מנהיג מפלגת העבודה דאז, אהוד ברק, שב מהן ובפיו הטענה: "הצענו להם הכל, והם לא רצו. אין פרטנר". המסקנה שהציבור הישראלי הסיק מדבריו היתה שהימין צודק. התוצאה היתה שהאנשים אמרו לעצמם: אם אפילו במפלגת העבודה אומרים שהימין צודק, כנראה שאין טעם להצביע לשמאל. זאת משום שאם אין פרטנר פלסטיני, אז נידונו לסכסוך נצחי, ואם נידונו לסכסוך נצחי, הימין ידע לנהל אותו טוב יותר.


ואנחנו אומרים: כל עוד האנשים לא ישתכנעו שיש חלופה אמיתית להתמשכות הסכסוך, ושהחלופה הזו אפשרית בעולם המציאות, לא נתקדם ולא יוכל להיות שינוי. כי שינוי חברתי ופוליטי יכול להתרחש רק כשאנשים משתכנעים שקיימת חלופה אפשרית למצב הקיים – ואז מתגייסים לפעול למענה.


בישראל דהיום רק מיעוט ממשיך להאמין באפשרות של שלום המבוסס על הסכם בין שני העמים, וכשמחנה פוליטי מוותר על הצגתה של אלטרנטיבה – כשהוא מוותר על מאבק לשינוי הגדול שנדרש – הוא בעצם מוותר על התקווה; במקרה הזה, גם התקווה של הישראלים וגם של הפלסטינים.


כמובן שזה לא חייב להיות כך, וכפי שכבר הראינו יש גם דוגמאות נגדיות.


טקסי הזיכרון שבהם דנו הם דוגמה בולטת. זאת ועוד: חרף חולשותיה, "יוזמת ז'נבה" – מתווה ישראלי~פלסטיני לפיתרון הסכסוך – שהושקה ב-2003 הראתה לציבור הישראלי והפלסטיני שפיתרון הוא אפשרי. שבשני הצדדים יש פרטנרים לשלום מוסכם וצודק.


"צעדות החופש" החודשיות ביוזמת התנועות "לוחמים לשלום" ו"עומדים ביחד", שהתקיימו לאורך יותר משנה החל מסוף 2015 ליד מחסום המנהרות הסמוך לירושלים, הדגימו אף הן שותפות ישראלית~פלסטינית. הצעדות הללו נעשו כך שהמשתתפים יחושו ביטחון לצעוד יחד מבלי לחשוש מעימותים עם כוחות הביטחון,  שיותקפו על-ידי הצבא, יספגו מגז מדמיע או מכדורי מתכת מצופי גומי. במובן הזה, אלו היו הפגנות שהתאימו לכל אזרח ואזרחית, ולא רק לאקטיביסטים משופשפים.

כל אלה הם מודלים חשובים, שצריך ללמוד מהם כדי שנוכל להרחיב את טווח הפעולה.


אי-אפשר לנתק את העיסוק בשאלות המלחמה והשלום מהפצעים האחרים הקיימים בחברה הישראלית. הפצעים שונים ומגוונים: כלכליים, חברתיים וזהותיים. הפרדוקס הישראלי הוא שבמקום שהפצעים החברתיים ישמשו נקודת מוצא לשינוי פוליטי, הם משמשים כגורם המסייע לשימור המערכת. הפוליטיקה הליברלית המאפיינת את מרבית מי שנחשבים ל"שמאל" בישראל היא חלק מרכזי מהבעיה, משום שהיא מסייעת לימין לגייס את הפצעים החברתיים לטובתו באופן שיטתי:

ראשית, משום שקבוצות גדולות באוכלוסייה מרגישות שאנשי "מחנה השלום" אינם דואגים להן, ואינם מתייחסים לאינטרסים, למצוקות, לחששות ולמאוויים שלהן.


שנית, משום שהשמאל הליברלי אינו מתייחס ברצינות ובכבוד לבחירות של קבוצות רבות, בעיקר של אלה המוחלשות. הוא מתייחס לבחירה שלהן כ"בחירה שבטית", חושב שהן "לא מבינות מה טוב להן", ולא רואה אותה כפרי של עמדה אלא כביטוי של "פרימיטיביות". בעשותו כך, השמאל הליברלי מתעלם מהאינטרסים, מהפחדים האמיתיים, המצוקות והזיכרון הקולקטיבי שגורמים לקבוצות רחבות לתמוך בשלטון הנוכחי; השמאל הליברלי מסרב בכלל להתייחס לשיקולים אלה כשיקולים רציונליים לכל דבר.


ושלישית, כי הפוליטיקה הליברלית מבוססת על תפיסה אינדיבידואליסטית, שאינה לוקחת בחשבון את חשיבות תחושת השייכות, את חשיבות ה"ביחד", ולכן היא נתפסת כמנוכרת.


המסקנה שלנו אפוא היא שרק פוליטיקה סוציאליסטית – שתתייחס בצורה אמיתית לפצעים החברתיים ותציע להם מענה אחר – תוכל לשנות את מצב הדברים הזה. מול פוליטיקת הפחד שמטפח הימין, התשובה צריכה להיות הצגת אלטרנטיבה שמצד אחד מתייחסת לפחד ברצינות הראויה, אבל מצד שני מסוגלת להביא את הציבור להאמין בהיתכנות שלה ובכך שהתגשמותה במציאות תשרת את האינטרסים שלו.


ביטחון מהו


הימין מכנה את העמקת הכיבוש בשם "ביטחון". אבל הדרך שלו פוגעת, בסופו של דבר, בביטחון האישי, ובוודאי גם בביטחון החברתי והכלכלי.


לכולנו יש דאגות יומיומיות של עבודה ופרנסה, עתיד המשפחה, שאלות של חינוך, בריאות, ושל אפשרויות צמיחה אישית וקולקטיבית. החיבור בין השאלות היומיומיות הללו של הקיום לבין השאלות המדיניות הוא הכרחי משתי סיבות. ראשית, כי המשך הסכסוך והמשך הפרויקט ההתנחלותי והכיבוש, על עלויותיהם הכבדות, משפיעים השפעה מכרעת על היכולת להפנות משאבים לתחומים כגון חינוך ובריאות. שנית, כי כפי שטענו קודם, לא ניתן לגייס רוב שיתמוך בסיום הכיבוש ובפיתרון מדיני לסכסוך אם מתעלמים מהצרכים ומהמציאות היומיומיים של אזרחי ואזרחיות ישראל.


מחנה שלום עיוור מבחינה חברתית פשוט לא יצליח לעשות כאן שינוי. הכוונה כאן היא לא להסתפק בצעקות "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" במהלך הפגנות. בלי חיבור אמיתי לשכונות, זו תיתפס, בצדק, כסיסמה ריקה. וחיבור כזה מצריך להתייחס לביטחון, האישי והקולקטיבי, ברצינות, בד בבד עם פיתוח תפיסת ביטחון אלטרנטיבית.


העולם העכשווי מאופיין ברמת אי-ודאות גדולה מאוד: הפרטת מדינת הרווחה ונסיגת המדינה מאחריות על רווחת התושבים מתורגמת לחוסר ודאות הולך וגובר לגבי עתידנו: האם יפטרו אותנו מהעבודה ונישאר בלי פרנסה? האם נפרוש לפנסיה דווקא בעת משבר פיננסי ונישאר ללא הכנסות לעת זיקנה? האם תהיה מערכת בריאות מתפקדת כשנזדקק לה?


לכן ביטחון לא יכול להימדד בעולמנו רק על פי מספר החיילים, כמות הנשק המתוחכם ופריסתו במרחב. ביטחון אמיתי נמדד ביכולת להפחית ככל האפשר את רמת אי-הוודאות בחיים שלנו בכלל. הוא כולל גם מענה לשאלות כגון האם אנו יכולים לסמוך על כך שנוכל להתפרנס לאורך זמן, שנוכל לחיות בכבוד לאחר הפרישה לפנסיה, שאם נהיה חולים ונזדקק לטיפול הוא יהיה בהישג יד, שלילדינו תהיה קורת גג כשיעזבו את בית ההורים.


המאבק לשלום מחייב שותפות יהודית~ערבית


חשוב להבין כי האינטרס בביטחון הוא לא רק אינטרס של היהודים בישראל. גם לפלסטינים אזרחי ישראל, חמישית מאזרחי המדינה, יש אינטרס גדול בביטחון. הפלסטינים בישראל חיים בחשש קיומי, משום שמעמדם ומקומם בחברה מאוימים מדי יום. אליטות השלטון מטפחות גזענות, מסיתות בלי הפסקה נגדם ונגד ההנהגה הפוליטית שלהם. מעבר לכך, הם סובלים מרמה גבוהה במיוחד של חוסר ביטחון חברתי וכלכלי, ושיעורי העוני והפשיעה האלימה בקרב האזרחים הערבים גבוהים בהרבה משיעורם בקרב האזרחים היהודים. לכן הציבור הערבי, כציבור מופלה לרעה, נפגע מהמערכת הכלכלית, מהשיטה הפוליטית ומהמדיניות השלטת, והוא בעל אינטרס מובהק בשינוי.


מכאן שפוליטיקה של שינוי בישראל חייבת להיות מושתתת גם על תמיכה משמעותית מקרב הציבור הערבי. שותפות פוליטית יהודית~ערבית מחייבת מאבק משותף ומתמיד לשוויון מלא ולצדק חלוקתי. הן ברמה החומרית – קרקעות, הקצאת תקציבים, אזורי פיתוח; הן ברמה הסימבולית – מיקומה של השפה והתרבות הערבית; והן בנוכחות במוקדי הכוח – ייצוג שוויוני במוסדות כגון ברשות המקרקעין.


פוליטיקה של שינוי לקראת חברה שוויונית וצודקת חייבת להיות פוליטיקה יהודית~ערבית גם מטעמים ערכיים, וגם מטעמים מעשיים. ערכית, כי אין חברה צודקת בלי שוויון יהודי~ערבי, בלי תיקון העוול שנעשה לאזרחי ישראל הערבים, ובלי תיקון הדרתם המתמשכת. מעשית, כי שותפות פעילה עם האזרחים הערבים חיונית לבניית כוח שינוי משמעותי.


כדי לחולל שינוי בחברה הישראלית צריך להחליף את הדיכוטומיה "אנחנו היהודים – הם הערבים" שמציע השלטון, בדיכוטומיה אחרת: "אנחנו הרוב המוחלט של אזרחי ואזרחיות ישראל – הם, אליטות השלטון ההון וההתנחלויות".


שותפות יהודית~ערבית היא בהחלט עניין מורכב. המורכבות נובעת מכך שבחברה הישראלית קיימת הפרדה עמוקה בין יהודים לערבים. ההפרדה הזאת מתקיימת ברוב מישורי החיים, ובפוליטיקה היא חריפה במיוחד. לכן, כל ניסיון ליצור שותפות יהודית~ערבית מחייב שחייה נגד הזרם. חשוב להבין שכשם שזו שחייה נגד הזרם בציבור היהודי שבו שולט הפחד מפני הערבים, כך זה גם בציבור הערבי שבו רוֹוח הלך רוח של ייאוש מהיהודים ומאפשרויות השינוי בישראל.


עם זאת, ברור שלשתי הקבוצות יש אינטרס בשותפות כזאת. לערבים יש אינטרס בשותפות כזאת, כיוון שבלי חבירה לכוחות משמעותיים מתוך הציבור היהודי הם לא יצליחו להתקדם לשוויון בחברה הישראלית. ליהודים שרוצים חברה טובה, שוויונית וצודקת יותר יש אינטרס בשותפות כזאת, כיוון שהתגייסות מסיבית של הציבור הערבי למאמץ השינוי תתרום משמעותית לגיבוש רוב שיתמוך בו.


ברור גם שהשותפות תורמת לעמדה מוסרית יותר, בוודאי במציאות שבה שנאת האחר והגזענות הופכות להיות הדומיננטיות. שלא לדבר על כך שאי-אפשר יהיה לבנות חברה צודקת ושוויונית בלי פעילות פוליטית שיתופית ומשותפת.


ולבסוף, ברור שיצירת יחסים אחרים בין יהודים וערבים בתוך המדינה חיונית גם עבור ניסיונות ההשתלבות של ישראל במרחב הערבי הגדול סביבהּ.


ואולם, גם מי שמצליח לזהות את האינטרס המשותף, צריך להכיר בכך שחוויות היומיום, על התחושות שהן מייצרות, מפרידות בין יהודים וערבים; אפילו בין מי שמעוניינים מאוד ביצירת השותפות. לכן המאמץ הזה לא יכול להיות חד-פעמי, אלא הוא צריך להיות מאמץ מתמשך. הוא גם צריך להיטען ברגישות רבה לטראומות, לכאבים ולפצעים שכל אחד משני העמים חי איתם.

אסור לוותר על המאמץ לקיים גשר פוליטי בין יהודים וערבים בישראל, גם אם מצבו רעוע ונותרו מעט מדי אנשים להגן עליו. הגשר הזה חיוני, גם אם בתנאים הנוכחיים הוא איננו משמש את ההמונים; לא בקרב היהודים ולא בקרב הערבים. כי כל ויתור עליו מוביל, בסופו של דבר, לפוליטיקה המבכרת לאומנות על פני חברה שוויונית וצודקת. לכן האתגר הוא למצוא את הדרך להפוך את הכאבים, המצוקות והשאיפות של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, לבסיס עליו ניתן לבנות מכנה משותף. המחאה החברתית של 2011 הראתה, כאמור, כיווּן שאליו ניתן לצעוד, כאשר לרגע "העם" שדרש צדק חברתי כלל גם יהודים וגם ערבים.


שותפות בין יהודים וערבים לא צריכה להיות שותפות בין אנשים שוויתרו על ההשתייכות הלאומית שלהם. להפך. השותפים יכולים וצריכים להיות מאוד מחוברים לעמם, למסורות לאומיות ולתרבות הלאומית. ואגב, במסורת ובתרבות ניתן למצוא הרבה מאוד מרכיבים פרוגרסיביים חשובים וראויים, לא רק בהתייחסות לאחר אלא גם בהתייחסות לחברה; לא רק בהתייחסות לשלום אלא גם בהתייחסות לצדק.


הבאנו בשלב מוקדם יותר דוגמאות של התחברות למסורות יהודיות כחלק מפיתוח חשיבה אנטי-קפיטליסטית. אותם דברים נכונים גם ביחס למסורות לאומיות ערביות, וכן גם למסורות דתיות מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות: גם אותן צריך להכיר, וחשוב להתחבר למרכיבים של צדק ושותפות הנכללים בהן.


במצב של סכסוך לאומי מתמשך, לא קל לפתח אסטרטגיה סוציאליסטית ופעולה סוציאליסטית, לא קל לחצות את גבולות הקבוצה הלאומית, ובוודאי לא קל לגייס רוב מבין הקבוצות שנפגעות מהמציאות העכשווית.


לא קל, אבל הכרחי. לא קל, אבל בהחלט אפשרי – במידה שהתפיסה הסוציאליסטית תהיה עקבית, תדרוש תיקון של כל עוולות החברה הישראלית, ותכבד את המסורות והאמונות של מיגוון הקבוצות המרכיבות את הפסיפס הישראלי. ובעיקר, במידה שהיא תתייחס ברצינות לפחדים של האנשים. הפחדים של היהודים והערבים החיים כאן הם פחדים אמיתיים, הם לא מניפולציה של השלטון. הכרה בפחדים, הכרה בכך שהמציאות בימינו באמת מפחידה, היא הדרך היחידה להפוך פחדים אלה לנקודת התחלה לבניית חברה אחרת. מקום לכולנו.


לרכישת הספר בהנחה לחצו על הקישור והכניסו את הקוד 5221 

ד"ר דב חנין הוא משפטן ופעיל לשינוי חברתי. כיהן כיו״ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. בשנת 2008 זכה ב-34% מהקולות בבחירות לראשות עיריית ת״א- יפו. נבחר לכנסת ב-2006 ברשימת חד״ש והיה מצטיין המשמר החברתי והמשמר המגדרי, אביר איכות השלטון ובעל אות הפרלמנטר. העביר עשרות חוקים חברתיים, סביבתיים ובענייני זכויות אדם. בין הספרים שכתב "מקום לתיקון" (עם פרופ' אריה ארנון) ן"גלובליזציה". פרש מהכנסת בראשית 2019 כדי לקדם שינוי מהשטח.

פרופ' דני פילק הוא רופא, מרצה לפוליטיקה וממשל ופעיל פוליטי וחברתי. ממייסדי ההנהגה של תנועת "עומדים ביחד" וחבר הנהגתה. היה יו"ר וכיום חבר הנהלה של עמותת "רופאים לזכויות אדם". חבר הנהלת "מרכז אדווה – שוויון וצדק חברתי בישראל". חוקר החברה הישראלית ומערכת הבריאות. בין הספרים שכתב או ערך, "שלטון ההון" (עם פרופ' אורי רם), "פופוליזם והגמוניה בישראל" ו"הפוליטיות של הקומיקס".

הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

דב חנין ודני פילק

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

דורון ארוך

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

סאלי עבד ועילי אברמוביץ'

חפשו באתר:

הירשמו כאן

רוצים לקבל את המאמרים הבאים שיעלו?

LOGO2017B-01.png
רוב-02.png

© 2020 כל הזכויות שמורות לעומדים ביחד בע"מ (חל"צ)

Open site navigation