הדרמה של מבקשי המקלט

במציאות שמרגישה כחסרת סיכוי ולעיתים כללא מוצא, דני פילק ודב חנין מציגים מה אפשר לעשות ואיך צריך לעשות את זה. פרקים נבחרים מספרם "מה לעשות עכשיו"

דב חנין ודני פילק

כריכת הספר "מה לעשות עכשיו", בהוצאת ידיעות ספרים

לרכישת הספר בהנחה לחצו על הקישור והכניסו את הקוד 5221 


הקדמה


להדליק אור בימים אפלים


זהו ספר אופטימי המכוון גם לפסימיסטים.


האופטימיות של הספר הזה איננה נאיביות. אנחנו לא מתכוונים להציע גן עדן של שוטים. אנחנו ערים לגמרי לדרמטיות של המציאות במאה ה-21 ולסכנותיה הרבות. אכן, רוח רעה מנשבת בעולם בעת כתיבת הספר הזה.


וזו השאלה הראשונה שאיתה אנחנו בעצם צריכים להתמודד: האם אפשר לדבר על שינוי משמעותי לטובה בעולם חברתי שבו מסתמנים עכשיו דווקא שינויים מדאיגים לרעה?


אנחנו משוכנעים שכן. וזו בעצם תהיה הטענה המרכזית של הספר.


איננו מתעלמים מהסכנות הגדולות הקיימות, וגם לא ממעיטים מעוצמתן. הטענה שלנו היא שהסכנות והאיומים הניצבים בפנינו מסמנים גם פתחים לשינוי. והשינוי יכול להיות חיובי אם נדע לנתח נכונה את מצב העניינים בחברה, ואם נדע לסמן – מתוך הניתוח הזה – אסטרטגיה של שינוי. מטרתנו בספר זה היא לא רק לשרטט חזון של שינוי חיובי אלא בעיקר לסמן דרך, תכנית פעולה, כדי לקדם אותו בפועל.


הדרמה של מבקשי המקלט

קשה לשים את האצבע על הרגע שבו מתחיל מהלך של שינוי. אבל במקרה הזה, הרגשתי את הרגע בזמן אמת, בזמן ההתרחשות.


זה קרה ביום בהיר של סתיו, בשלהי 2017, בבית הקפה השכונתי בגינה של שכונת שפירא. הפעילה החברתית שולה קשת הצטרפה לשולחן לידו ישבתי עם אלה ידעיה, מנהלת הצוות המוכשרת שלי ופעילה בהמון מאבקים פוליטיים וחברתיים. את שולה הכרתי ממאבקים קודמים. בין השאר, היא הובילה את המאבק נגד התחנה המרכזית החדשה בשכונת נווה שאנן – מפגע חברתי וסביבתי עצום ממדים שהרס את המרקם השכונתי והפך את כל המרחב מסביבו לאזור אסון. בשנים האחרונות היא עומדת בראש אירגון "אחותי", המאגד נשים, מזרחיות ברובן, מאזורים מוחלשים, למאבק על עתידן ועל עתיד השכונות הללו.


הפגישה נקבעה כדי לחשוב יחד מה צריך לעשות לגבי ההחלטה שקיבלה הממשלה באותם ימים – לגרש למדינות באפריקה את עשרות אלפי מבקשי המקלט האריתראים והסודאנים שמרוכזים בשכונות דרום תל-אביב ובשכונות מוחלשות אחרות.


ההצעה ששולה הביאה לשולחן עמדה לשנות את דמותו של המאבק הזה.


המאבק למען מבקשי המקלט בישראל כבר התנהל אז למעלה מעשר שנים. בזירה הפרלמנטרית הוא התחיל כבר במאי 2008. הממשלה – בראשות אהוד אולמרט ובהשתתפות מפלגת העבודה – הביאה אז להצבעה בכנסת הצעת חוק שביקשה להטיל עונש של עד שבע שנות מאסר (ובנסיבות מסוימות אפילו עשרים שנות מאסר) על מי ש"מסתנן" לישראל, כמו גם על כל אזרח ישראלי שעושה מעשה כלשהו ש"יש בו כדי לסייע למסתנן בזמן שהותו בישראל".


הצעת החוק הזאת הגיעה להצבעה בקריאה ראשונה בשעת ערב, וכמו במקרים רבים אחרים – בקושי היו חברי כנסת באולם המליאה בזמן שנדונה. כשקראתי את נוסח הצעת החוק, הזדעזעתי. העונשים שהוצעו היו קיצוניים במיוחד. הם כוונו נגד אנשים שחצו את הגבול כדי לברוח מסכנות חיים ממשיות, וגם נגד אנשים מצפוניים שעשו מעשים, קטנים או גדולים, כדי לסייע להם.


התנגדותי להצעת החוק היתה מיידית. אבל לצערי, בין משתתפי הדיון בכנסת באותו ערב, הייתי היחיד שהצביע "נגד". ההצעה עברה בקריאה הראשונה, בתמיכה גורפת של כל חברי הכנסת האחרים שנכחו במליאה.

מהלך החקיקה נעצר זמן קצר אחר כך בגלל התפתחות פוליטית במישור אחר: הסתבכותו הפלילית של אולמרט שהובילה לנפילת הממשלה. הכנסת פוזרה והוכרז על בחירות.


אולם, למרבה הצער, לא היה זה סופה של הצעת החוק הזו.


אחרי הבחירות הורכבה ממשלה חדשה, הפעם בראשות נתניהו, ואחת מפעולותיה הראשונות היה הבאתה-מחדש של הצעת החוק ההיא לכנסת, כדי להמשיך ולקדם את החקיקה מהמקום שבו נפסקה. שוב הייתי לבדי בהתנגדות להצעת החוק. אני זוכר היטב את תוצאות ההצבעה: 59 לעומת 1. לא פחות מחמישים ותשעה ח"כים מקשת רחבה של מפלגות הצביעו בעד.


אלה היו, ללא ספק, יחסי כוחות מאוד גרועים עבור ניהול מאבק פוליטי.


כשיחסי הכוחות בכנסת הם כל-כך קשים חייבים להרחיב את זירת המאבק. התארגנו לשוחח עם משפטנים, עם עיתונאים ואנשי תקשורת, עם אנשי רוח. האנשים אליהם פנינו הזדעזעו ללמוד על מה שקרה בכנסת. הם הביעו ביקורת נוקבת על הצעת החוק, ועל התנהלות חברי הכנסת שתמכו בה. בהמשך, התפרסמו עצומות מחאה. אנשי מצפון ומוסר השמיעו את קולם. התחילה להתעורר מחאה ציבורית.


הדברים הגיעו לשיא כאשר קיבלנו, כל אחד ממאה ועשרים חברי הכנסת, פנייה אישית מיושב ראש אירגון "יד ושם", אבנר שלו. הוא כתב שם שקרא בצער ובדאגה גדולים על הצעת החוק שנדונה בכנסת, והזכיר את ההיסטוריה היהודית במאה ה-20: איך אנחנו היינו אלה שברחנו על נפשנו מפני כל מיני משטרים אנטישמיים; איך באנו בטענות, ועדיין אנחנו באים בטענות, כלפי אותן מדינות שסגרו בפנינו את שעריהן; ואיך כינינו, ועדיין מכנים, את כל אלה שסייעו לנו בניגוד לחוק "חסידי אומות העולם". שלו סיים את פנייתו המרגשת בשאלה: איך מדינה שהאתוס המכונן שלה הוא שהוקמה על-ידי פליטים ולמען פליטים, הגיעה למקום הזה שבו מקדמים חוקים שמענישים בקיצוניות את מי שמסייע למבקשי מקלט.


הפנייה הזו חוללה שינוי דרמטי. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפרלמנטרית של ישראל, ככל שאני יודע, שהממשלה שלחה לכנסת מכתב ובו הודיעה בצורה רשמית שהיא מוותרת על המשך קידום הצעת החוק.

היה זה ניצחון קטן במסע ארוך שרק התחיל אז, אבל היתה לו משמעות מעשית אחת חשובה: נמנע האיסור לסייע למבקש מקלט.


מה היה הכוח המיוחד בפנייתו של יושב ראש "יד ושם"? התשובה נמצאת, לדעתי, בנאמר בפרק הקודם. המכתב היה מעשה של התערבות בשדה המאבק ההגמוני.


סיפור השואה והלקחים שאמורים להילמד ממנו הם חלק משמעותי מהפרויקט ההגמוני בחברה הישראלית. "יד ושם" הוא מוסד מרכזי בהקשר הזה. לפיכך אי-אפשר היה להתעלם מעמדתו של יושב ראש "יד ושם", לפחות לא באותם ימים.


ההתערבות בשדה המאבק ההגמוני הצליחה לגרום לשינוי.


אבל מניעת חוק המאסר הממושך למבקשי המקלט ולמסייעים להם היתה רק תחנה ראשונה במסע ארוך. כי אחרי שהצעת החוק הזאת הוסרה, הממשלה ניסתה להעביר חוק אחר שהטיל על מבקשי המקלט מאסר ממושך במתכונת אחרת. והפעם היא גם הצליחה. נאומִי נגד החוק החדש במליאת הכנסת, בעת הדיון בקריאה השנייה והשלישית, נמשך שעות, והיה אחד הארוכים שנשאתי אי-פעם. זה לא היה "פיליבסטר", כי לא בזבזתי זמן בהקראת טקסטים בלתי-קשורים, אלא הנמקה שיטתית ומסודרת של כל הסיבות בעטיין צריך להתנגד לחוק הזה. לצערי, הרוב הקואליציוני בכנסת סירב להשתכנע, אבל בפעם הזו כבר היינו קבוצה גדולה יותר של חברי כנסת שהתנגדו ליוזמה הממשלתית.


בסוף הדיון במליאה החוק אושר בכנסת, אבל מאוחר יותר נפסל פה אחד על-ידי בית המשפט העליון.

גם זה לא היה סופה של הפרשה.


הממשלה המשיכה לקדם שוב ושוב חוקים ומהלכים שביקשו להילחם בכוח במבקשי המקלט. אחד המהלכים היה הקמת מתקן הכליאה בחולות, שהוצג על-ידי הממשלה כפיתרון קסם. הסברתי בכנסת את חוסר המוסריות הטמון בפיתרון הזה, אבל לא פחות מכך – את חוסר ההיגיון שבו. אם מטרת המתקן היתה להרתיע את מבקשי המקלט מלהגיע לישראל, הוא צריך להיות מקום כל-כך נוראי עד שאנשים שנמצאים בסכנת חיים בחבל דארפור שבסודאן, או תחת הדיקטטורה הצבאית באריתריאה, באמת יורתעו מלשאוף להגיע אליו. האם ניתן ליצור בישראל מתקן כל-כך נורא?


אולם ההתנגדות לא עזרה, והממשלה הקימה את מחנה הכליאה בחולות בהשקעה כספית עצומה.

לכל אורך הדרך אנחנו טענו שהפיתרון נמצא בכיוון אחר לגמרי.


למבקשי המקלט שהגיעו לישראל צריך להתייחס כבני אדם. את בקשות המקלט שלהם צריך לבחון לעומק. ומי שזכאי למעמד של פליט, צריך לקבל אותו. בארצות המערב מרבית האנשים שמגיעים מאריתריאה ומחבל דארפור שבסודאן זוכים להכרה כפליטים. בישראל, לעומת זאת, בחינת בקשות המקלט היא, במידה רבה, פיקטיבית. מתוך אלפי בקשות המקלט שהוגשו לרשויות בישראל, אושרו רק כמה בקשות ספורות.


מעבר לכך, אמרנו, כל עוד לא יכולים מבקשי המקלט לחזור לארצות המוצא שלהם, צריך לאפשר להם לחיות ולהתקיים בכבוד. ולשם כך, צריך לאפשר להם לעבוד ולהתפרנס, כי אחרת הם יידרדרו לפשע. שוחחנו בעניין זה גם עם בכירים במשטרה, ולשמחתי המפכ"ל דאז, יוחנן דנינו, הביע תמיכה במתן היתרי עבודה למבקשי המקלט בארץ, בניגוד לעמדת הממשלה.


הצענו גם לתת הגנה סוציאלית בסיסית למבקשי המקלט, ובראש וראשונה, פיתרונות בריאות. הסברנו את חוסר ההיגיון שבהיעדר התייחסות שיטתית לנושא: ללא היכולת לקבל טיפול רפואי קהילתי, מחלות עלולות להידרדר, ולחייב טיפול מסובך ויקר בהרבה בבתי חולים. וכיוון שבתי החולים בישראל ממילא מחויבים לקבל כל מי שמגיע אליהם לטיפול, מי שתישא בעלויות תהיה המדינה. אבל כל הניסיונות של אירגוני זכויות האדם ושל חברי הכנסת שהתגייסו לנושא, לקדם מענה לצרכים רפואיים דחופים של מבקשי המקלט, נתקלו בחומת התנגדות נוקשה של הממשלה.


לאורך השנים התנהלו בנושא הזה מאבקים מרגשים. בלטו בהם מחאות המוניות של מבקשי המקלט עצמם, ובהן מסע של קבוצה גדולה מהם, בעיצומו של חורף, ממחנה הכליאה בנגב לירושלים המושלגת וצעדת אלפים שקטה ורבת עוצמה לכיכר רבין בתל-אביב. פעם אחר פעם התגייסו גם אנשי מצפון ישראלים לפעילות למען מבקשי המקלט.


שנות המאבק האלה הותירו אותנו בתחושה מעורבת, לגמרי לא קלה. נכון, מנענו כמה רעות קיצוניות. אבל את בעיית המצוקה היסודית של מבקשי המקלט ושל שכונות דרום תל-אביב, השכונות העניות שאליהן מבקשי המקלט הושלכו, לא באמת הצלחנו לפתור.


כדי לעשות את זה, צריך היה לשנות את המשוואה הפוליטית הבסיסית, שעמדה ביסוד העניין.


ההבנה שנדרש שינוי של המשוואה הפוליטית הבסיסית הבשילה אצלי בשלב מוקדם יחסית של המאבק. הכרתי מקרוב את הבעיות האלה כבר ב-2008, כשהסתובבתי בשכונות דרום תל-אביב, במסגרת קמפיין הבחירות המקומיות (עליו אספר בהמשך). ראיתי אז גם את המצוקה הגדולה של התושבים הוותיקים בשכונות האלה, שכונות שהוזנחו והופלו לאורך שנים, ועכשיו נאלצו לקלוט גם עשרות אלפי אנשים עניים חדשים, מבקשי מקלט, חסרי כל.


הבנתי כבר אז שלא נוכל להצליח במאבק למען מבקשי המקלט, כל עוד הוא מובנה כמשוואה שבצידה האחד עומדות זכויות האדם של קבוצה קטנה שנמלטה לכאן ממדינות אחרות, ובצידה השני כאבים ומצוקות של שכבות עממיות רחבות בציבור הישראלי. שני הצדדים במשוואה הזאת אמיתיים לגמרי, אבל המשוואה המחברת אותם היא שקרית. ובכל זאת, על המשוואה השקרית הזאת נבנה לאורך שנים קמפיין פוליטי מצליח של הימין. לא רק בישראל, אלא במדינות רבות נוספות. הימין הצליח כי יכול היה להציב בצד אחד את "המיעוט הזר" יחד עם "האליטה הליברלית יפת הנפש" שמגינה עליו, ובצד השני את העַם.


כאשר זו המשוואה, ניצחון הימין מובטח.


לאורך שנים ניסיתי לפרק את המשוואה הזאת, ללא הצלחה אמיתית. שוחחתי עם נציגי אירגוני זכויות האדם שהתגייסו לסייע למבקשי המקלט. פגשתי את נציגי קהילות הפליטים, אותם אלה שהובילו את המאבקים המרגשים שתיארתי קודם, דיברתי עם פעילים מדרום תל-אביב. אבל כל המאמצים האלה לא הצליחו לייצר אמירה אחרת שתשבור את המשוואה.


וכך הפסדנו פעם אחר פעם.


עכשיו, בסתיו 2017, בשולחן הפגישה בקפה השכונתי בשפירא, היה ברור שאם ניכשל שוב – יתרחש כאן מבצע גירוש ענק של מבקשי המקלט שיביא לחורבן חברתי וייצר תמונות של שנאה בדרום תל-אביב, שיחלחלו לישראל כולה.


שולה קשת הציעה רעיון פשוט. קמפיין שיתקוף את הבעיה מהכיוון ההפוך: מהצד של דרום תל-אביב, שכל תושביה סובלים מהמצוקה, ושכל תושביה נמצאים בעצם גם הם תחת איום של גירוש.


לא רק מבקשי המקלט מאוימים בגירוש, אמרה לנו שולה, אלא גם התושבים הוותיקים של שכונות הדרום. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשכונות מוחלשות שתושביהן הוותיקים נאבקים כבר היום נגד נישולם מבתיהם, לטובת פרויקטים של נדל"ן. גירוש מבקשי המקלט מהשכונות יהיה רק הפתיח, היא הסבירה, למהלך גדול של שינוי שיתרחש בשכונות הללו – מהלך של ג'נטריפיקציה שידחק החוצה את התושבים הוותיקים לטובת מי שביכולתם לרכוש בכסף רב את הנדל"ן במרכז המטרופולין.


מנקודת המבט הזאת, אמרה שולה, קיימת בעצם שותפות אינטרסים אמיתית בין מבקשי המקלט לבין התושבים הוותיקים בשכונות הדרום. ועל בסיס שותפות האינטרסים הזאת צריך לצאת למאבק תחת הכותרת: "דרום תל-אביב נגד הגירוש".


המאבק הזה התבסס על חיבור אמיתי למן הרגע הראשון, ולא על שימוש אינסטרומנטלי וציני בתושבי דרום תל-אביב רק עבור עניין מבקשי המקלט. ככזה, הוא כלל גם את הנושאים המשותפים הגדולים האחרים, כמו המאבק נגד התחנה המרכזית שמוקמה בלב שכונת מגורים והורסת את חיי בני האדם שסביבה, בצד מאבקים שאין להם שום קשר למבקשי המקלט – כמו המאבק נגד פינוי התושבים הוותיקים, מזרחים ברובם, מבתיהם בשכונות עניות של העיר, במיוחד בדרום, לטובת מיזמי נדל"ן יוקרתיים.


ברמה המעשית, דיברנו על הפצה של שלטי מרפסת ועליהן הכיתוב "דרום תל-אביב נגד הגירוש", ותלייתם בשכונות הדרום. המטרה הראשונית היתה לגייס מסה קריטית של אנשים שיסכימו לתלות את השלטים במרפסות ובחלונות בתיהם ברחבי השכונות כדי לטעת ביטחון בתושבים אחרים, וכך להרחיב את מעגל התומכים.


שולה לקחה על עצמה להכין את הרשימות ההתחלתיות, מקרב האנשים שהיו איתה בקשר לאורך השנים.

הקריאה הראשונית שיצאה מטעם "דרום תל-אביב נגד הגירוש" להגיע למשרדי אירגון "אחותי" כדי להתחלק שם לצוותים שיחלקו בשכונה את שלטי המרפסת, הצליחה בגדול. מאות בני אדם הגיעו לשם באותו לילה – מה שהתפתח לכדי אירוע מרגש שכלל עמידה ספונטנית משותפת של מבקשי מקלט ותושבי שכונות, מול קומץ פעילי ימין קיצוני שבאו להפריע. שלטי המרפסות נחטפו בתוך דקות. בהפקת האירוע המורכב סייעו גם פעילי תנועת "עומדים ביחד", שעוד נתייחס אליה בהמשך הספר. עשרות צוותי תולים התפרסו ברחבי דרום תל-אביב, עם רשימות של כתובות ושמות תושבים שכבר הסכימו לתלות אצלם שלט. הם שינו בן לילה את הנִראות הציבורית של חלקים גדולים מאזור הדרום.


בהמשך אותו החודש, תנועת "עומדים ביחד" קיימה אירוע גיוס פעילים גדול בתל-אביב, בהשתתפות מאות בני אדם שנרתמו לסיוע בקמפיין השטח. חלק מצוותי הפעולה שהוקמו באותו ערב סייעו בקמפיין השטח בדרום תל-אביב. חלק אחר התמקד בהחתמת תושבים בשכונות הצפון על עצומה שקראה לקלוט מבקשי מקלט בשכונותיהם, ולהפנות תקציבי עירייה לשיקום שכונות הדרום.


השותפות הזאת הובילה גם להפגנה המרשימה נגד הגירוש שהתקיימה דווקא בלב דרום תל-אביב, ברחוב לוינסקי, סמוך לתחנה המרכזית החדשה, ב-24 בפברואר 2018.


הבחירה לקיים את ההפגנה דווקא כאן – ולא במקום הטבעי של ההפגנות הגדולות בתל-אביב, בכיכר רבין – היתה חלק מהתובנה שהמערכה הזו תוכרע בדרום תל-אביב. היה ברור שהשלטון מאוד מעוניין להמשיך ולחדד את קווי המתאר של המחלוקת הפוליטית בהתאם למבנה הישן והבעייתי של "עם ישראל" נגד "הזרים והאליטות שתומכות בהם".


ההפגנה בלוינסקי היתה אירוע מיוחד במינו. הרחוב, כמו גם הרחובות הסמוכים לו, היו מלאי אדם: תושבי שכונות ומבקשי מקלט, ולצידם המוני צעירים שהתגייסו למאבק מכל רחבי הארץ. השלט הגדול על הבמה קרא: "דרום תל-אביב נגד הגירוש". הדוברות המרכזיות בעצרת היו תושבות ותיקות מדרום תל-אביב, שדיברו בהתרגשות גם על שכניהן מבקשי המקלט, אבל גם על המצוקות הקשות של השכונות שהממשלה מתעלמת מהן בעקביות, לאורך שנים. את הבמה חלקו עימן כמה מבקשות ומבקשי מקלט.


זו היתה הפגנת כוח שאי-אפשר היה להתעלם ממנה. אי-אפשר גם היה להתעלם מהעובדה שהפגנת הנגד של הימין – שאורגנה על-ידי הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו ותנועת "אם תרצו" יחד עם פעילי הימין בדרום תל-אביב – גייסה כמה עשרות משתתפים בלבד. המרחב הציבורי של דרום תל-אביב נצבע לחלוטין בצבעי ההתנגדות לגירוש, ועובדה זו מצאה לעצמה ביטוי גם בסיקור התקשורתי של ההפגנה.


שרים וחברי כנסת ממפלגות הימין, שאחרי הפגנות קודמות בעד מבקשי המקלט מיהרו לתקוף אותן ואת המארגנים שלהן, מילאו פיהם מים אחרי ההפגנה בלוינסקי. חושיהם הפוליטיים המחודדים אותתו להם שהם יפסידו מעימות כזה יותר מאשר ירוויחו ממנו.


חשוב לציין כאן: מאבק "דרום תל-אביב נגד הגירוש" התנהל כחלק ממערכה ציבורית רחבה על דעת הקהל. לאירגוני הסיוע לפליטים, ששוב התגייסו בכל הכוח, הצטרפה הפעם יוזמת "עוצרים את הגירוש" שהחלה באוניברסיטאות בחורף 2017, מייד אחרי החלטת הממשלה על גירוש מבקשי המקלט. "עוצרים את הגירוש" מילאו תפקיד חשוב במאבק. הם גייסו סטודנטים רבים וקידמו התייצבות של קבוצות נוספות. במהלך החודשים הראשונים של 2018 פורסמו קריאות נגד הגירוש בשם קבוצות של סופרים, משפטנים, רופאים, פסיכולוגים, טייסים, רבנים, חניכי מכינות קדם-צבאיות ותנועות נוער.


להתייצבותם של ניצולי שואה נגד הגירוש היתה גם הפעם משמעות מיוחדת. ועם זאת, היא לא הצליחה ליצור את האפקט שיצרה פנייתו של יושב ראש "יד ושם" כמה שנים קודם לכן. עובדה זו העידה על השינוי לרעה שהתרחש בחברה הישראלית.


התייצבות "דרום תל-אביב נגד הגירוש" הפכה להיות הציר המרכזי סביבו התפתח המאבק כולו. גם קבוצות שבתחילת המאבק קידמו גישה שהציעה לבודד את נושא מבקשי המקלט מכל סוגיה אחרת בחברה הישראלית (ובכלל זה מבעיות דרום תל-אביב), הבינו אחרי ההפגנה המרשימה בדרום תל-אביב שהקולות שעלו ממנה גם חשובים ברמה הערכית, וגם חיוניים להצלחת המאבק.


הדוברות והדוברים מדרום תל-אביב, והמסרים החברתיים שלהם, היו הבולטים גם בעצרת הגדולה שהתקיימה ב-24 במרס 2018, הפעם בכיכר רבין.


האירוע היה פרי שותפות בין "דרום תל-אביב נגד הגירוש" לבין יוזמת "עוצרים את הגירוש". בפעם הראשונה אחרי שנים שברנו את המשוואה הקלאסית שהתנהלה בסוגיית מבקשי המקלט, "השמאל נגד העם". בפעם הזאת הצלחנו ליצור מושג אחר של "עם" ובמרכזו תושבי השכונות המוחלשות דווקא, שמתקוממים נגד מעשים של התעללות במיעוט, ושל הזנחת שכבות חברתיות עניות נרחבות.

המשוואה הפוליטית החדשה עשתה את העבודה.


מהלך כמו גירוש של מבקשי מקלט הוא, מטבע הדברים, מהלך מסובך ומורכב. קיימים בפניו מכשולים רבים, בעיקר משפטיים ומדיניים. במקרה הזה היו גם קשיים בזירה הבינלאומית, כולל מול אוגנדה ורואנדה, שתי המדינות שהיו היעד לגירוש. כדי להתגבר על כל אלה, נדרשת אנרגיה פוליטית גדולה שאותה קיווה נתניהו לגייס מתוך ההבניה הקלאסית "השמאל נגד העם". כאשר המשוואה הזאת התפרקה, נוצר גירעון גדול באנרגיה, המהלך נתקע ובשלטון לא נמצא הכוח כדי להתגייס ולחלץ אותו מהמקום הזה.


זה היה, אם כן, הרקע לשינוי הכיוון עליו הודיעו נתניהו ושר הפנים אריה דרעי במסיבת עיתונאים פתאומית שכינסו ב-2.4.2018. הם הודיעו על מהלך משולב: מצד אחד, הסכם עם האו"ם על פיזור וקליטה של מבקשי מקלט הן במדינות מערביות והן ברחבי הארץ, תוך מתן מעמד חוקי לנקלטים; ומצד שני, מהלך גדול של שיקום שכונות דרום תל-אביב שייעשה בעזרת הכספים שייחסכו ממבצע הגירוש הכפוי שיבוטל.


לרגע נראה היה שהמאבק שלנו באמת הצליח לעשות את השינוי שאליו שאפנו.


אבל המציאות מיהרה להמחיש את מגבלות היכולת שלנו. כי כפי שהחלטת הגירוש עוררה לפעולה ציבור גדול של מתנגדים, המתווה החדש שהוצג עורר לפעולה את הצד השני.


התגובות בימין להצעת המתווה היו קשות. הן באו גם מקבוצת תומכי הגירוש בדרום תל-אביב וגם מספסלי הממשלה והקואליציה. עוצמת הכעס ברשתות החברתיות הכריעה את נתניהו. הוא מיהר לחשב מסלול מחדש, וביטל את המתווה כולו. מבחינתו, הוא "התעשת". תוצאת הביניים של המערכה הזאת מעורבת. בצד של ההישג – נמנע הגירוש למדינות באפריקה שעלול היה לסכן את מבקשי המקלט. בצד של הכישלון – נמנעה התקדמות לפיתרון מצוקות מבקשי המקלט ושכונות דרום תל-אביב. במובן מסוים, חזרנו לנקודת ההתחלה.


לענייננו, הפרשה הזאת ממחישה היטב איך נראית אסטרטגיה של מאבק הגמוני. הרגעים שבהם הצלחנו לנהל מאבק כזה היו האפקטיביים ביותר. וכשהצד השני הצליח להחזיר לעצמו דינמיקה הגמונית, הוא הסיג אותנו לאחור.


זו איננה הדוגמה היחידה למאבק שהצליח לרשום הישגים בישראל כשנכנס לשדה ההתמודדות על ההגמוניה. הנה עוד כמה.


המחאה המזרחית: מפריפריה להגמוניה

בהיסטוריה החברתית האמיתית של ישראל יינתן מקום של כבוד לערב אחד בסוף קיץ 1980. היכל התרבות בתל-אביב היה מלא מפה לפה, אבל לא באנשי אליטת הקונצרטים האשכנזית של צפון תל-אביב. הוא היה מלא בהמוני תושבי שכונות פריפריה מזרחים. הם התכנסו באותו הערב, 30.8.1980, לאירוע היִסוד של אירגון ארצי לשכונות בישראל.


זה היה ערב חשוב. הוא סימן את המַעבר של המאבק המזרחי מהתנגדות של פריפריה לזירת ההתמודדות על ההגמוניה. כדרכם של ציוני דרך היסטוריים, זה לא היה סוף התהליך ואפילו לא שיאו. אבל זה בהחלט סימן כיוון של חשיבה אחרת למודל פעולה אחר, אשר לימים סייע להישגי המחאה המזרחית.


הערב היה מיוחד לא רק בשל בחירת הלוקיישן – מעוז ההגמוניה המפא"יניקית הוותיקה. גם הכותרת שניתנה לו – "ישראל זה אני" – היתה יוצאת דופן אז. מודעת ההזמנה, שעיצב פרוספר בן הרוש, היתה מלאכת מחשבת: בתוך מסגרת כחולה התנוסס בראש סמל המדינה, ומתחתיו מילאה את הדף רשימה צפופה של כל המוסדות הממלכתיים. וכאן, באמצע, פרץ כתם דיו שחור ועליו הכיתוב הבולט בלבן: "ישראל זה אני". כתם הדיו הזה התפרס על פני חלק מהכיתובים הממסדיים ואף הסתיר אותם, ומסביבו נתזי דיו שחור לכלכו כיתובים ממסדיים נוספים. המסר היה ברור: ישראל איננה הממסד – ישראל האמיתית זה אנחנו, השכונות ונציגים שלהן. זה היה המסר של הכנס לתושבי השכונות, והגיע הזמן לומר אותו בקול גדול. בואו נציב את המאבק החברתי במרכז הבמה הלאומית ונאמר: "הבמה הזאת היא שלנו". בואו ניאבק על ההגמוניה בחברה.

אשר על כן – "ישראל זה אני".


בכנס השתתפו מספר דוברים. והשחקן יוסף שילוח הִנחה בכישרון. התרגשות גדולה עוררה הופעתה של להקת הברירה הטבעית, שהביאה צליל שונה למרכז הבמה המוזיקלית, ועימו גם מילים ברורות של מחאה חברתית. שיאו של הערב היתה ההכרזה על הקמת אירגון הגג של השכונות בישראל, שהתקבלה בתשואות רמות על-ידי קהל האלפים.


בשלב הבא נעשה ניסיון לתרגם את הצלחת כנס ההקמה להתארגנות משמעותית. התקיים כנס ארצי ובו סוכם בתום יום ארוך של דיונים על מבנה אירגוני, ונבחרו מוסדות. אבל, במקום שזו תהיה התחלתה של תנועה שתתרגם את האנרגיה סביבה לשפה של פעולה, זה היה אירוע של סיום. כי המהלך כולו נקטע כאשר התקרבו הבחירות של שנת 1981, וקבוצה גדולה מבין מייסדי "ישראל זה אני" החליטה שהמקום הנכון להשקיע בו את אנרגיות השינוי הוא הזירה המפלגתית. החברים האלה בחרו במה שיכול היה להיראות אז כקיצור דרך קוסם – הצטרפות למפלגתו החדשה של אהרון אבו-חצירא, שנקראה תמ"י, במקום המשך התקדמות בדרך המסובכת של בניית תנועה. כך בא לקיצו הניסיון ההוא לבנות אירגון גג לשכונות.


תמ"י זכתה בשלושה מנדטים והשתלבה במערכת הפוליטית, אבל לא הצליחה לרתום אנרגיה חדשה ולגייס אנשים נוספים מעבר לאותם בודדים שהשתלבו באופן אישי וישיר בפוליטיקה המפלגתית. היא בוודאי לא הצליחה להוביל לשינוי.


לקחתי חלק פעיל באירגון כנס היסוד בהיכל התרבות, ובניסיון לבנות את אירגון הגג.


אינני מזרחי והמפגש שלי עם השאלה המזרחית לא נשען על מוצא אלא יותר על היסטוריה אישית. אמי גדלה בשכונת כרם התימנים ועבדה במשך שנים כגננת בשכונת התקווה, שתיהן בדרום תל-אביב. כמו כרם התימנים, גם שכונת התקווה היתה שכונה של חירותניקים, הרבה לפני שהליכוד הפך לאופציה המובילה בקרב הציבור המזרחי בעיירות הפיתוח ובשכונות הפריפריאליות מחוץ לערים הגדולות.


כילד, העברתי בכרם התימנים שעות וימים בביתו של סבא, שהפך בהמשך לביתה של דודה אהובה. בשכונת התקווה עזרתי לאמא בקייטנות שקיימה בגן, במהלך חופשות בית הספר. בצבא שירַתּי בבסיס שרוב החיילים בו היו מזרחים. בשיחות איתם, הנושא המזרחי לא הונח באופן גלוי על השולחן. הוויכוחים הפוליטיים התמקדו בשאלת הסכסוך הלאומי וביחס לערבים. אבל מתחת לרובד הגלוי של הוויכוח, היה רובד נוסף שבמרכזו כעס גדול של בני שיחי על הממסד המפא"יניקי. הם תפסו אותו כמתנשא וכמתנכר, וכל האשכנזים נראו להם מחוברים אליו. "המערך" היתה בפיהם מילת גנאי, ואנרגיית ההתנגדות הזאת נותבה למחנה הפוליטי היריב, ובעיקר לליכוד, למרות שרוב מנהיגיו היו אשכנזים מובהקים.


בתקופת השירות הצבאי, התגבשה אצלי סופית ההבנה שהסוגיה המזרחית היא פצע פתוח שאי-אפשר להתעלם ממנו, וגם אסור לעשות זאת.


הבנתי שהתייחסות לשאלה המזרחית חיונית למאמץ יצירת השינוי בחברה הישראלית. לכן, כאשר השתחררתי מהצבא ועברתי לירושלים ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, לא הסתפקתי בהצטרפות לקמפו"ס – תנועת הסטודנטים השמאלית היהודית~ערבית. את המאמץ הפוליטי שלי בשנה הראשונה של לימודי המשפטים מיקדתי בהקמת ח"ץ (חברה צודקת), קבוצת סטודנטים למשפטים שהתמקדה בנושא הפערים בתוך החברה הישראלית ופעלה בתוך האוניברסיטה, וגם מחוצה לה, בשכונות המזרחיות בדרום ירושלים.

בשלב הבא של ח"ץ חיפשנו שותפויות עם תנועות בעלות מטרות דומות.


באותה התקופה הפנתרים השחורים כבר לא היו בשיאם. הפלג המרכזי של התנועה, בראשות צ'רלי ביטון, הצטרף לחד"ש, מהלך פוליטי שמצד אחד היה אמיץ מאוד, הן מצד הפנתרים והן מצד חד"ש שהבינה שהחיבור איתם משמעותי וחשוב; אבל מצד שני ניטרל את ביטון ואנשיו מהשפעה אמיתית על המתרחש בשכונות. במובן מסוים, הקבוצה הזאת הלכה מהר מדי ורחוק מדי ביחס לְמה שהסביבה החברתית שלה היתה מוכנה לקבל.

לכן בחרנו באפיק פעולה שונה. ח"ץ יצרה קשר עם מהדורה שנייה של התארגנות שנוצרה בשכונות, אחרי הפנתרים, תחת השם "האוהלים", ובהובלתו של ימין סוויסה. אירגנו איתם מפגשים ופעולות, בדגש על כך שדרושה התמודדות עם שיטה חברתית שדופקת את הרוב הגדול בחברה, אבל דופקת עוד יותר את בני השכונות, המזרחים ברובם.


המהלך הזה של בניית ח"ץ כקבוצת סטודנטים ירושלמית המעורבת במאבקי השכונות בירושלים, התלכד עם התארגנויות אחרות שצצו אז במקומות אחרים בארץ. בלטה ביניהן במיוחד קבוצת אל"ה (אזרחים למען השכונה), קבוצת צעירים שנוסדה בשכונת התקווה בתל-אביב. הקבוצה הזאת התארגנה סביב תיאטרון חברתי שחלק מחבריה השתתפו בו.


המפגש עם אל"ה בעצם פתח בפנינו, החברים בח"ץ, אופק חדש של פעילות. באביב 1980, יחד עם אל"ה ועם קבוצה של מספר אינטלקטואלים מזרחים, ביניהם ויקי שירן ויוסף שילוח, התחלנו בהקמת אירגון גג לכל ההתארגנויות של השכונות בארץ. יצאנו למסע ברחבי ישראל כולה. נפגשנו עם פעילים ועם ועדי שכונות. גייסנו אנשים לרעיון הקמת האירגון הארצי. הזמנו אנשים לכנס הקמה ארצי גדול.

כך הגענו לאירוע בהיכל התרבות.


"ישראל זה אני" נחרת בהיסטוריה הישראלית הרבה פחות מההתארגנויות החברתיות המזרחיות שקדמו לו. הייחודיות שלו התגלמה בניסיון לנהל את המאבק אחרת; לקחת אותו ממקום של מחאה פריפריאלית למקום של מאבק הגמוני. אבל ברור לחלוטין שהוא נשען על הניסיון והתובנות של ההתארגנויות והמאבקים החשובים הקודמים, שהעלו את המחאה המזרחית על הבמה החברתית.


המאבק המזרחי לשוויון, ונגד מיגוון הצורות של דיכוי ושל אפליה, הוא מאבק ארוך שנים. אין בכוונתנו לסכם אותו כאן. אבל צריך לומר שלאורך הרבה מאוד שנים נדחקו דיכוי המזרחים ואפלייתם אל מתחת לשטיח, ולשולי הדיון החברתי. דחיקת השאלה המזרחית לשוליים ניכרה לא רק בהצלחה להשקיט אותה למשך תקופה ארוכה, אלא גם בתגובה האפקטיבית של הממסד לאירועים שבהם המאבק פרץ החוצה.


כך למשל, כבר הסיבוב הבולט הראשון של המחאה הזאת, אירועי ואדי סאליב ביולי 1959, תואר כ"מהומות של עבריינים ושיכורים". התארגנות הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-1970 תוארה באופנים דומים: "רדו מהדשא, פרחחים!" קרא לעברם טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, כשהם הפגינו מול העירייה בשלושה במרס 1971. "הבחורים האלה אינם נחמדים", אמרה עליהם ראש הממשלה גולדה מאיר בכינוס ברית יוצאי מרוקו, ב-19 במאי אותה שנה.


זו היתה דרך ההתייחסות השגרתית לפעולות המחאה המזרחית. המערכת השלטונית והתקשורת תקפו את המוחים בחריפות, הציגו אותם כחבורה של עבריינים, כקבוצת שוליים, כמריונטות שמופעלות על-ידי "גורמי שמאל עוינים" למיניהם.


הפנתרים השחורים אומנם הצליחו להציב את סוגיית הדיכוי והאפליה העדתית על נגזרותיה וממדיה השונים בתוך השיח הציבורי, וזכו לאהדה ציבורית בקרב השכבות העממיות של המזרחים בארץ בשכונות ובעיירות פיתוח, אבל המתקפה התקשורתית והממסדית לא אפשרה להם לצאת מהפינה שנכפתה עליהם.

גם הניסיונות לתרגם את מחאת הפנתרים השחורים להתארגנות מפלגתית לא צלחו. פעילי הפנתרים שהשתלבו בחד"ש (בראשות צ'רלי ביטון, כאמור, שהיה ח"כ מטעמה בשנים 1997~1990) ובשל"י (בראשות סעדיה מרציאנו, שהיה ח"כ מטעמה בשנת 1980) לא הצליחו להביא איתם למפלגות האלה תמיכה מזרחית משמעותית.


האנרגיה של ההתנגדות המזרחית מצאה לעצמה ביטויים אחרים. היא הפכה לאחד הגורמים שסייעו לעליית הליכוד לשלטון בבחירות 1977. בהנהגתו של מנחם בגין, הליכוד השקיע מאמצים גדולים בחיבור לתחושות של הציבור המזרחי בארץ; לא רק חיבור לכעסים על שלטון מפא"י ועוולותיו הרבות, אלא גם חיבור לזיקות התרבותיות ולמסורת של יוצאי ארצות המזרח. בצד זאת ביצע הליכוד של בגין גם כמה מהלכי מדיניות, שלפחות ברמה הסמלית נועדו לתקן את המצב הקשה בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני. תוכנית הדגל החברתית של ממשלת הליכוד הראשונה, פרויקט שיקום השכונות, היתה המהלך המרכזי בהקשר הזה.


כניסת המאבק המזרחי לשדה המאבק ההגמוני אולי החלה ב"ישראל זה אני", אבל לא הסתיימה בו.


עשור לאחר מכן, במהלך שנות ה-1990, הפכה ש"ס לנשאית המרכזית של המאבק המזרחי בחברה הישראלית. גם מבלי להיכנס לעומקה של השאלה "עד כמה ש"ס אכן קידמה את האינטרסים של הציבור המזרחי?", ניתן לומר שלענייננו היא בהחלט פעלה בשיטות של מאבק הגמוני.


ש"ס לא הציגה את עצמה כקבוצה של פריפריה מקופחת אלא דווקא כמי שמבטאת נכון יותר וטוב יותר את היהדות עצמה. הסיסמה שהפכה למזוהה ביותר עימה, "להחזיר עטרה ליושנה", הביעה בדרך שונה את אותו רעיון הגמוני של "ישראל זה אני" – אנחנו הסיפור האמיתי, המרכזי, החשוב, המשמעותי של החברה הישראלית. זאת ועוד, ש"ס לא ראתה את עצמה כמפלגה פרלמנטרית ותו לא, אלא כתנועה רחבה הפועלת בכנסת אך במקביל גם בונה רשתות של פעולה בחברה האזרחית, דוגמת מערכת חינוך מגן הילדים ועד בתי הספר, כלי תקשורת המבטאים את עמדותיה, ומערכת של תמיכה הדדית באנשים במצוקה.


זירה נוספת שבה התנהל מאבק מזרחי בתוך השדה ההגמוני היתה הזירה המשפטית. כאן בלטה פעילותה של "הקשת הדמוקרטית המזרחית", קבוצה של אינטלקטואלים ופעילים שהציבו לעצמם כמטרה לשנות את השיח, לאתגר את החלוקה הבלתי-צודקת של המשאבים, ולשנות את התייחסות החברה למיגוון נושאים, תוך אימוץ נקודת המבט המזרחית. אחד מהישגיה היה הכנסת הדיון ב"צדק חלוקתי" לשיח הציבורי בישראל, זאת בעקבות בג"ץ הקרקעות שעסק בשאלת אופן חלוקת המקרקעין בישראל.


בעשור האחרון מתנהלים שלל מאבקים מזרחיים חשובים נוספים, הפעם בעיקר במישור התרבותי-אמנותי, ובמישור של הדרישה לצדק היסטורי.


קבוצת היוצרים של "ערס פואטיקה" הצליחה ליצור לעצמה מעמד בתוך הזירה התרבותית, בצד בולטוּת רבה בתקשורת. המאבק על מקומה של המוזיקה המזרחית, שקוּדם הן על-ידי יוצרים מזרחים יחידים והן על-ידי יוזמה של התזמורת האנדלוסית, הביא לשינוי משמעותי בדפוסי ההשמעה של הז'אנר באמצעי התקשורת השונים. קבוצת "עמרם", הדורשת חקירה וקבלת אחריות מטעם המדינה על חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, הצליחה להביא למרכז הבמה הציבורית סוגיה שהושתקה לאורך שנים רבות.


לסיכום עניין זה, אפשר לראות במאבק המזרחי לדורותיו הצלחה בכל מה שקשור לניסיון להפוך סוגיה פריפריאלית, מוקצית, דחוקה לפינה ואפילו בלתי-לגיטימית – לנושא העומד בלב סדר היום של החברה הישראלית. בזכותו, נרשמו אף הצלחות – גם אם חלקיות בלבד – שתיקנו במקצת את אי-השוויון העדתי בחברה הישראלית.


לרכישת הספר בהנחה לחצו על הקישור והכניסו את הקוד 5221 

ד"ר דב חנין הוא משפטן ופעיל לשינוי חברתי. כיהן כיו״ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. בשנת 2008 זכה ב-34% מהקולות בבחירות לראשות עיריית ת״א- יפו. נבחר לכנסת ב-2006 ברשימת חד״ש והיה מצטיין המשמר החברתי והמשמר המגדרי, אביר איכות השלטון ובעל אות הפרלמנטר. העביר עשרות חוקים חברתיים, סביבתיים ובענייני זכויות אדם. בין הספרים שכתב "מקום לתיקון" (עם פרופ' אריה ארנון) ן"גלובליזציה". פרש מהכנסת בראשית 2019 כדי לקדם שינוי מהשטח.

פרופ' דני פילק הוא רופא, מרצה לפוליטיקה וממשל ופעיל פוליטי וחברתי. ממייסדי ההנהגה של תנועת "עומדים ביחד" וחבר הנהגתה. היה יו"ר וכיום חבר הנהלה של עמותת "רופאים לזכויות אדם". חבר הנהלת "מרכז אדווה – שוויון וצדק חברתי בישראל". חוקר החברה הישראלית ומערכת הבריאות. בין הספרים שכתב או ערך, "שלטון ההון" (עם פרופ' אורי רם), "פופוליזם והגמוניה בישראל" ו"הפוליטיות של הקומיקס".

הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

דב חנין ודני פילק

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

דורון ארוך

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

סאלי עבד ועילי אברמוביץ'

חפשו באתר:

הירשמו כאן

רוצים לקבל את המאמרים הבאים שיעלו?

LOGO2017B-01.png
רוב-02.png

© 2020 כל הזכויות שמורות לעומדים ביחד בע"מ (חל"צ)

Open site navigation