הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה

במציאות שמרגישה כחסרת סיכוי ולעיתים כללא מוצא, דני פילק ודב חנין מציגים מה אפשר לעשות ואיך צריך לעשות את זה. פרקים נבחרים מספרם "מה לעשות עכשיו"

דב חנין ודני פילק

כריכת הספר "מה לעשות עכשיו", בהוצאת ידיעות ספרים

לרכישת הספר בהנחה לחצו על הקישור והכניסו את הקוד 5221 


הקדמה


להדליק אור בימים אפלים


זהו ספר אופטימי המכוון גם לפסימיסטים.


האופטימיות של הספר הזה איננה נאיביות. אנחנו לא מתכוונים להציע גן עדן של שוטים. אנחנו ערים לגמרי לדרמטיות של המציאות במאה ה-21 ולסכנותיה הרבות. אכן, רוח רעה מנשבת בעולם בעת כתיבת הספר הזה.


וזו השאלה הראשונה שאיתה אנחנו בעצם צריכים להתמודד: האם אפשר לדבר על שינוי משמעותי לטובה בעולם חברתי שבו מסתמנים עכשיו דווקא שינויים מדאיגים לרעה?


אנחנו משוכנעים שכן. וזו בעצם תהיה הטענה המרכזית של הספר.


איננו מתעלמים מהסכנות הגדולות הקיימות, וגם לא ממעיטים מעוצמתן. הטענה שלנו היא שהסכנות והאיומים הניצבים בפנינו מסמנים גם פתחים לשינוי. והשינוי יכול להיות חיובי אם נדע לנתח נכונה את מצב העניינים בחברה, ואם נדע לסמן – מתוך הניתוח הזה – אסטרטגיה של שינוי. מטרתנו בספר זה היא לא רק לשרטט חזון של שינוי חיובי אלא בעיקר לסמן דרך, תכנית פעולה, כדי לקדם אותו בפועל.


הציבור הערבי: מגבלותיה של הגמוניה סגורה בקופסה


אחרי הקמת המדינה הפכה האוכלוסייה הערבית למיעוט שנשאר במולדתו, מתוך עם שברובו הפך לפליטים. מציבור שבתקופת המנדט הבריטי היה הרוב בארץ הפך למיעוט מוחלש. בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, היישובים הערביים היו תחת ממשל צבאי. הממסד שלט בציבור הערבי גם בעזרת פוליטיקת החמולות, וגם באמצעות מפלגות החסות שהוא הקים. נאמנותן של המפלגות האלה לממסד היתה מובהקת. חברי הכנסת מטעמן לא בחלו אפילו בתמיכה בהמשך קיומו של הממשל הצבאי, בניגוד מוחלט לאינטרסים של הציבור שהם היו אמורים לייצג.


הכוח הפוליטי היחיד בקרב האוכלוסייה הערבית שפעל מחוץ למעגלי ההשפעה של הממסד היה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בתחילת הדרך, מק"י היתה רחוקה מאוד מדומיננטיות בציבור הערבי. ב-1947 היא תמכה בהחלטת החלוקה, החלטה שנדחתה על-ידי רוב העם הפלסטיני והנהגתו באותם הימים. אבל למרות תמיכתם בהקמת מדינת ישראל, פעילי מק"י נרדפו על-ידי הממסד הישראלי שעשה הכול כדי לדחוק את המפלגה לשוליים הבלתי-לגיטימיים.


בתנאים המורכבים האלה, בנתה המפלגה בציבור הערבי פרויקט רב-ממדי שחרג הרבה מעבר לעשייה המפלגתית הישירה. מרכיב מרכזי שלו היה הפעילות התרבותית, האמנותית והספרותית, בין השאר באמצעות העיתון "אל-איתיחאד" והירחון הספרותי "אל-ג'דיד". שני אלה הפכו במות מרכזיות של יוצרים אשר ביטאו ביצירותיהם מסרים של מאבק לאומי וחברתי למען שינוי, בצד מסרים אישיים. סביב סניפי המפלגה פעלו קבוצות של תנועת הנוער שלה, שהיתה ביישובים רבים המסגרת היחידה לתרבות פנאי ולחינוך בלתי-פורמלי לנוער. החל משנות ה-1960 המפלגה שלחה ללימודים אקדמיים בברית-המועצות ובמזרח אירופה מאות צעירים ערבים. במקביל היא אירגנה פעילות פוליטית בקרב הסטודנטים הערבים בישראל.


מק"י תפסה את הציבור הערבי, המופלה לרעה, כציבור שיש לו אינטרס ברור בשינוי ההסדרים החברתיים בישראל. מתוך התפיסה הזאת היא פעלה לגייס אותו לכוחות השינוי, תוך שילובו במאבק יהודי~ערבי משותף.

פריצת דרך משמעותית בדרך להפיכתה של מק"י לכוח הגמוני בציבור הערבי היתה בבחירות לעיריית נצרת ב-1975.


לקראת אותן בחירות, מק"י הקימה חזית רחבה, בהשתתפות אקדמאים, סוחרים וצעירים בני העיר – וניצחה. לניצחון הזה נודעה משמעות גדולה כלפי כלל הציבור הערבי בישראל.


בתחילה, ההנהגה האנטי-ממסדית החדשה של נצרת עוררה התנגדות גדולה מצד רשויות המדינה, והובילה להחמרת הקיפוח מצידן. אבל החנק התקציבי שהוטל על העירייה לא הצליח לכופף אותה. להפך, העירייה השתמשה בו כדי לגייס את הציבור לפעולה. בתגובה למדיניות השלטון המרכזי, עיריית נצרת אירגנה פרויקטים גדולים של התנדבות לעזרת העיר. כך למשל, בעשור שאחרי בחירות 1975, אורגנו מדי קיץ מחנות התנדבותיים בעיר. אלפי צעירים השתתפו בהם וביצעו מיגוון עבודות של תשתית ושל שיפור חזות העיר. בצד התועלת המעשית שלהם, המחנות השנתיים הפכו לאירועים פוליטיים-תרבותיים: בערבים התנהלו אירועי תרבות, מופעים מוזיקליים ודיונים פוליטיים.


גיוס הציבור לתמיכה בעירייה במאבקה בשלטון נעשה גם באמצעות ועדים שהוקמו בשכונות העיר, ושהפכו ביטוי של דמוקרטיה עירונית ואמצעי לחיזוק המעורבות הפוליטית של הציבור.


נקודת ציון משמעותית במאבק על ההגמוניה בציבור הערבי היתה יום האדמה הראשון, ב-30 במרס 1976.

הוא יצא לפועל לאחר שמק"י ושותפיה בוועד ההגנה על האדמות, שהוקם באותה תקופה, הכריזו על יום של שביתה כללית במחאה על תיכנון גל נוסף של הפקעת אדמות ערביות, הפעם במרכז הגליל. השביתה לוותה בהפגנות סוערות. במהלך דיכוין, נורו למוות שישה אזרחים ערבים. חרף התוצאה הטרגית הזו, יום האדמה הצליח לבלום את גלי ההפקעה של אדמות ערביות בגליל ובמשולש ומאז, הפרקטיקה הזאת לא התחדשה.

בהמשך, מק"י ניסתה לתרגם את אנרגיית המחאה שהתבטאה ביום האדמה להקמת מסגרת פוליטית רחבה יותר. לקראת בחירות 1977 היא יזמה את הקמת חד"ש – חזית פוליטית בשיתוף קבוצה של ראשי רשויות ערביות, הפנתרים השחורים בהנהגת צ'רלי ביטון, וקבוצה של פעילי שלום בציבור היהודי. הרשימה החדשה התבססה על מצע פוליטי מינימליסטי של שש נקודות מרכזיות: שלום ישראלי~פלסטיני, מחויבות לענייני העובדים, הגנת המרחב הדמוקרטי, שוויון לאוכלוסייה הערבית, מאבק באפליה העדתית ושוויון זכויות לנשים.

השנים שאחרי יום האדמה היו שנות הדומיננטיוּת של מק"י ושל חד"ש בציבור הערבי בישראל. פוליטיקת החמולות ופוליטיקת שיתוף הפעולה עם הממסד נדחקה לשוליים. את מקומה החליפה פוליטיקה של גיוס הציבור הערבי למאבק למען שינוי פוליטי וחברתי. דור חדש של פעילים, לוחמניים ומעורבים יותר, נכנס לזירה הציבורית. שותפות יהודית~ערבית הפכה לפרדיגמה המקובלת בציבור הערבי – לא רק בנציגות בזירה הפוליטית הארצית, אלא גם בהתארגנויות הסטודנטים, בדיון הציבורי ובתקשורת.


אבל, הצלחתו של המהלך הזה היתה מוגבלת. הסיבה העיקרית לכך היתה, לדעתי, העובדה שהוא לא הצליח לפרוץ את המחסומים הפוליטיים והתודעתיים בציבור היהודי ובאמת לחדור אל ציבור הרוב במדינה, בין היתר בגלל המרחק הגדול בין עמדות ציבור הרוב לבין עמדות החברה הערבית בישראל, שהִקשה על הפוליטיקה של חד"ש לדבר לרבדים משמעותיים בקרבו. בסופו של יום, זו הפכה גם לנקודת החולשה המהותית של חד"ש: כיוון שבקרב ציבור הרוב לא הושגה תמיכה במהלך נרחב של שינוי, מעולם לא היה סיכוי אמיתי לקדם אותו. וחוסר היכולת לפרוץ לציבור היהודי גרמה לכך שחד"ש לא הצליחה להגשים את הבטחתה לציבור הערבי – שהתגייסותו למאבק אכן תוביל לשינוי מתקדם ודמוקרטי בארץ.


בשנות ה-1990, המקום המרכזי של חד"ש בציבור הערבי התחיל להתערער. תרמו לכך תהליכים שהתרחשו בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, וכן שינויים בחברה הערבית בישראל, ביניהם צמיחתן של שכבות ביניים מבוססות יותר. התערערות מעמדה של חד"ש תרמה להעמקת הדרתו של הציבור הערבי.


היתה רק תקופה אחת שאפשרה לציבור הערבי להיווכח ביתרונותיה של גישת שיתוף הפעולה עם ציבור הרוב. היה זה בימי ממשלת רבין, כאשר חד"ש היתה חלק מהגוש החוסם שאיפשר לממשלה להתקדם להסדר עם הפלסטינים. מי שלמד את הלקח מהמקרה הזה, אגב, היה דווקא הימין הישראלי. יכולתו של הציבור הערבי להטות את הכף בתוך הפוליטיקה הישראלית היא שהפריעה לו ובה הוא ביקש לפגוע. ואכן, לאורך השנים האחרונות הימין משקיע מאמצים גדולים בדה-לגיטימציה פוליטית של הציבור הערבי כדי למנוע את הישנות הגוש החוסם שאפשר את ממשלת רבין.


המעגל המתרחב של התנגדות למלחמה: מהשוליים למרכז


כשמלחמת לבנון הראשונה פרצה, ביוני 1982, היא נהנתה מתמיכה מקיר לקיר – בציבור, בתקשורת, וגם במערכת הפוליטית. בהצבעת אי-האמון שהתקיימה בכנסת, סיעת חד"ש, על ארבעת חבריה, היתה היחידה שהצביעה "נגד". כמה חברי כנסת נוספים נמנעו או נעדרו, אבל הרוב המכריע של הח"כים, מסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד, תמכו.


אותי אישית המלחמה תפסה בשלהי שנה של פעילות אינטנסיבית בקמפוס הירושלמי. תנועת השמאל שבה הייתי חבר ניהלה אז מאבק ממושך להפלת שלטון הימין באגודת הסטודנטים. הפעולות הרבות שעשינו נגד שיטותיו האלימות של הימין עמדו לשאת פרי. לקראת סוף השנה נדמה היה שהדרך למהפך שמאלי באגודת הסטודנטים סלולה. סיעות הימין בקמפוס נקלעו לבידוד פוליטי. אלפי סטודנטים השתתפו בבחירות לאגודה חדשה ודמוקרטית.


ואז פרצה המלחמה.


ההחלטה לצאת להפגין נגדה כבר מיומה הראשון לא היתה פשוטה. קודם כל, דבר כזה מעולם לא קרה בישראל. היו כמה וכמה מלחמות לפני 1982, אבל אף פעם לא הפגינו נגדן ברחוב בימי הקרבות ממש.

אני זוכר את הדיון שקדם להפגנה הזאת, בערבו של היום הראשון של הלחימה, במעונות הסטודנטים בירושלים. אפילו בינינו, החבורה הקטנה של פעילי קמפו"ס, תנועת השמאל היהודית~ערבית באוניברסיטה, שהצטופפה בחדר הקטן במעונות, היו שהיססו אם לצאת למחאה.


למחרת הגענו להפגין מול משרד ראש הממשלה – קבוצה קטנה של כעשרים סטודנטים, יהודים וערבים. כַּתָב של רשת ב' הביא את הקולות שלנו ביומן הצהריים. קולות ראשונים נגד המלחמה נשמעו בתקשורת הישראלית. אמרנו שהמלחמה הזאת עוד תתברר כאסון לאומי, כהסתבכות מסוכנת ומיותרת שמנוגדת לאינטרס האמיתי של ישראל. את העמדה הבלתי-מקובלת שלנו הזו ניסינו להביע באופן שגם מתנגדיה יוכלו לשמוע אותה. הזעזוע של שותפַי לדירה במעונות הסטודנטים, כששמעו את הדיווח ברדיו, הראה שהצלחתנו היתה מוגבלת מאוד.


ובכל זאת לא ויתרנו על המאמץ לשכנע בעמדתנו הלא-מקובלת. המשכנו לפעול להרחבת מעגל ההתנגדות למלחמה. את העמדות הברורות שלנו הקפדנו להביע ברטוריקה לא מתלהמת. קראנו לזה "פוליטיקה של מעגל מתרחב": למרות שבשלב הראשון היינו בסך הכל קבוצה קטנה ורדיקלית, ניסינו לבנות את המסרים שלנו כך שיזמינו עוד ועוד אנשים סביבנו להצטרף למעגל ההתנגדות, ולא ישקפו רק את התחושות הקשות מאוד שלנו-עצמנו.


ומעגל ההתנגדות אכן התרחב במהירות.


לקראת סוף אותו שבוע התקיימה הפגנה נוספת, מול בית סוקולוב בתל-אביב, שאורגנה בידי הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית. השתתפו בה כמאה איש. שלושה שבועות לאחר מכן התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב הפגנת מחאה גדולה הרבה יותר, הפעם ביוזמת הוועד שהוקם נגד המלחמה בלבנון, בהשתתפות אלפים.


במקביל, השתתפנו גם בוויכוח הפנימי שהתנהל בתוך תנועת השלום הרחבה יותר באותם ימים, "שלום עכשיו". בשבועות הראשונים של הלחימה שלטה בתנועה גישה של "שקט, יורים" – לא מפגינים נגד מלחמה כל עוד היא מתנהלת. אבל האופי הרחב והמגייס של ההתנגדות שהחלה במעגל הרדיקלי, סייע לשכנע אנשים גם בתוך שלום עכשיו. שבוע אחרי הפגנת הוועד נגד המלחמה בלבנון, גם שלום עכשיו התגייסה סוף-סוף למחאה וקראה להפגנה נוספת, אף היא בכיכר מלכי ישראל. היא תוארה באותם ימים כ"הפגנת המאה אלף". בחודש ספטמבר באותה שנה, בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, התקיימה בכיכר מלכי ישראל הפגנת ענק נוספת שזכתה הפעם לשם "הפגנת הארבע מאות אלף".


במקביל הלכה והתרחבה תנועת "יש גבול", של סרבני המלחמה בלבנון, ומספר הסרבנים שנכלאו עלה במהירות מבודדים לעשרות ולמאות. גם כאן, המעשה הרדיקלי של הסירוב לשרת בלבנון לא נעטף ברטוריקה רדיקלית. "יש גבול" עיגנה אותו בהנמקות פטריוטיות ואפילו בדאגה לעתידו של הצבא. למעגל הסירוב הצטרף גם קצין בכיר, אל"מ אלי גבע, מח"ט שריון שביקש להשתחרר מתפקידו עקב התנגדותו להתגלגלות המלחמה.

לכל המהלכים האלה, במצטבר, היה חלק מסוים בעצירת המלחמה, ובהמשך גם בנסיגה החלקית מלבנון, בספטמבר 1983. במרוצת השנים, תרמה תנועה אחרת, "ארבע אמהות", לנסיגה המוחלטת מלבנון, בשנת 2000.


במאבק סביב מלחמת לבנון הראשונה אפשר היה לראות שינוי בעמדות ובגישה של הזרם המרכזי, וגם במה שנתפס בשעתו כקומונסנס. אם ביוני 1982 מלחמת לבנון נראתה כרעיון מוצלח לרוב האנשים בישראל, כעבור זמן אותו הרעיון נראה ליותר ויותר ישראלים כשקיעה חסרת תקווה בביצה טובענית. העמדות השתנו. תרם לכך, כמובן, מהלך המציאות – העובדה שהמלחמה הלכה והסתבכה והקורבנות הרבים שהיא גבתה. אבל בתוך המציאות הזו, היתה תרומה גם לתנועת התנגדות שפעלה באופן שיטתי על מנת להרחיב את מעגל הדורשים לשים קץ למלחמה ולשהייה בלבנון.


גם בימים הראשונים, כשפעולות ההתנגדות רק התחילו, בקרב המעגל המצומצם של פעילים רדיקליים נבחרו למחאה סיסמאות שדיברו אל ציבור רחב. דיברנו על כמה המלחמה היא חסרת תוחלת מבחינתה של ישראל, עד כמה היא לא תפתור בעיות אלא רק תייצר בעיות נוספות, עד כמה היא מנוגדת לאינטרס הלאומי האמיתי. במקום להיסגר בתוך עצמו, באמצעות רטוריקה רדיקלית, המעגל הראשון של המתנגדים פעל להשפיע על המעגל שסביבו. בסופו של דבר, המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה הצליחה לנצח בקרב על הקומונסנס ולהפוך את היציאה מלבנון לתביעה הגמונית.


סביבה והגמוניה: סיפורו של עשור מוצלח

"בוודאות לא יהיה פארק באיילון", הצהיר ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בכנס שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב בינואר 2005. "הוא לא יקום", הוסיף, "כיוון שאין לו בסיס כלכלי, ועומדת מאחוריו רק רטוריקה ריקה ומתלהמת!".


שלוש שנים מאוחר יותר יצא הפארק הזה לדרך. המאבק הציבורי שניהלו פעילים סביבתיים הכריע את כרישי הנדל"ן שאולמרט אפילו הכחיש את עצם קיומם באותו דיון.


ראוי לספר בקצרה על המאבק הזה. יזמי הנדל"ן, שביקשו בעצם לבנות אלפי דירות בשטח הגדול שסביב מזבלת חירייה, ניהלו את מאבקם בתחכום. את המודעות שלהם נגד אירגוני הסביבה שלחמו בעד הפארק הם הכתירו בכותרת גדולה – "הירוקים נגד השחורים". הכוונה היתה שפעילי הסביבה דואגים לפרחים, וכלל לא חושבים על טובתם של תושבי שכונות דרום תל-אביב.


באותם ימים כיהנתי כיו"ר אירגון-הגג של אירגוני הסביבה בישראל, מסגרת המאחדת את כלל העמותות והיוזמות הסביבתיות בארץ. מול קמפיין הנדל"ניסטים, החלטנו לא להסתפק בקמפיין ירוק קלאסי. יצרנו קשר עם ועדי שכונות בדרום תל-אביב, וגיבשנו איתם שותפוּת מאבק סביב הטענה שדווקא שכונות הדרום זקוקות לפארק מטרופוליני גדול לידן, בדיוק כמו פארק הירקון הסמוך לשכונות צפון העיר.


"הקמפיין החברתי" של הנדל"ניסטים הסתיים בכישלון. התגייסות שכונות הדרום למען הקמת הפארק היטתה את הכף. בעזרת השדולה הסביבתית בכנסת דחפנו את הממשלה לקבל את ההחלטה על הקמתו. הוא נקרא לימים "פארק אריאל שרון".


את הופעתו של אולמרט בכנס ההוא ב-2005 אני זוכר גם מסיבה נוספת.


כותרת הכנס, שכראש התוכנית לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב הייתי מעורב באירגונו, היתה "קרקע, הון ושלטון". אולמרט פתח את דבריו בשאלה: מה הקשר בין שלוש המילים שבכותרת? הוא טען שזו "כותרת שאין מאחוריה כלום", "שילוב פרובוקטיבי", "רטוריקה מתלהמת שחוקה שנעשית על-ידי אנשים שאינם יודעים על מה הם מדברים".


כשר התמ"ת דאז המופקד על תחום הנדל"ן, וכמי שכיהן כראש עיריית ירושלים, אולמרט הציע לנו להתנער מ"הסיסמאות שמאחוריהן מסתתרת רק יחצנות מיומנת, ולא ניתוח רציני, ולהתחיל לדבר לעניין". אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, נכנס אולמרט לכלא לאחר שהורשע בקבלת שוחד מחברת "הזרע", אותה חברה שניסתה לקדם את תכניות הבנייה בשטחי פארק איילון.


פעילות התנועה הסביבתית בעשור הראשון של המאה ה-21 היא דוגמה נוספת להצלחה במאבק על ההגמוניה.

התנועה הסביבתית הפכה בעשור הזה לסיפור הצלחה: לצד פארק שרון שהוקם ליד תל-אביב, נחסמה תוכנית ספדי בהרי ירושלים – בשני המקרים הודות למאבק ציבורי נגד יוזמות נדל"ן ענקיות; מאבקי חופים ניצחו יוזמות נדל"ניסטיות והובילו לחקיקתו של חוק חופים כולל בשנת 2004, המגן על חופי ישראל; והיו עוד מאבקים מוצלחים. הגל הסביבתי העולה תרם גם למהפכה הסביבתית בחקיקה, החל משנת 2007: חוק אוויר נקי, חוק "המזהם משלם", חוקי האכיפה הסביבתית, חוק השקיפות הסביבתית וחוקים נוספים.


גם כאן, להתפתחות השקפת העולם של התנועה הסביבתית היתה תרומה ליכולתה לנהל מאבק על ההגמוניה. הגישה הקלאסית של הגנה על הטבע מפני פיתוח, והתפיסות הרומנטיות והנוסטלגיות שאפיינו את התנועה הסביבתית בתחילת דרכה, פינו את מקומן לתפיסה סביבתית-חברתית כוללת: שיח שידע לשרטט את דמותם של הנפגעים מהבעיות הסביבתיות, ובה בעת ידע גם לסמן את הפוגעים, אלה שמקדמים אינטרסים כלכליים צרים על חשבון הסביבה והבריאות.


התנועה הסביבתית הצליחה ככל שידעה לדבר על בני אדם, ולא רק על פרחים ועצים, ולשלב בין מיגוון הקולות השונים והנבדלים של האירגונים השונים לכדי מקהלה אחת שתישמע קוהרנטית באוזני הציבור הרחב. כך היא הצליחה, לפרקים, להתמודד בשדה ההגמוני ולקדם הישגים במציאות.


ההזדמנות לבחון בבחירות את כוחה של האג'נדה הסביבתית-חברתית הגיעה בשנת 2008 בתל-אביב.


לרכישת הספר בהנחה לחצו על הקישור והכניסו את הקוד 5221 


ד"ר דב חנין הוא משפטן ופעיל לשינוי חברתי. כיהן כיו״ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. בשנת 2008 זכה ב-34% מהקולות בבחירות לראשות עיריית ת״א- יפו. נבחר לכנסת ב-2006 ברשימת חד״ש והיה מצטיין המשמר החברתי והמשמר המגדרי, אביר איכות השלטון ובעל אות הפרלמנטר. העביר עשרות חוקים חברתיים, סביבתיים ובענייני זכויות אדם. בין הספרים שכתב "מקום לתיקון" (עם פרופ' אריה ארנון) ן"גלובליזציה". פרש מהכנסת בראשית 2019 כדי לקדם שינוי מהשטח.

פרופ' דני פילק הוא רופא, מרצה לפוליטיקה וממשל ופעיל פוליטי וחברתי. ממייסדי ההנהגה של תנועת "עומדים ביחד" וחבר הנהגתה. היה יו"ר וכיום חבר הנהלה של עמותת "רופאים לזכויות אדם". חבר הנהלת "מרכז אדווה – שוויון וצדק חברתי בישראל". חוקר החברה הישראלית ומערכת הבריאות. בין הספרים שכתב או ערך, "שלטון ההון" (עם פרופ' אורי רם), "פופוליזם והגמוניה בישראל" ו"הפוליטיות של הקומיקס".

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

אם את אישה, בנט הוא האויב הכי גדול שלך

דורון ארוך

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

בקרוב, המזרח התיכון יוצף במים - שיחה עם נועם חומסקי ורוברט פולין

סאלי עבד ועילי אברמוביץ'

הגעתם למקום הנכון. ברוכות וברוכים הבאים ל-רוב!

הגעתם למקום הנכון. ברוכות וברוכים הבאים ל-רוב!

מאמר מערכת

חפשו באתר:

הירשמו כאן

רוצים לקבל את המאמרים הבאים שיעלו?

LOGO2017B-01.png
רוב-02.png

© 2020 כל הזכויות שמורות לעומדים ביחד בע"מ (חל"צ)

Open site navigation