להיות תנועת שלום סוציאליסטית: המאבק בסיפוח והדרך קדימה

אור שי מסביר למה הדבר החשוב ביותר לומר על הסיפוח הוא שהוא נוגד את האינטרס של הציבור הישראלי.

אור שי

צעדה של עומדים ביחד מכפר-סבא לג'לג'וליה נגד עסקת הסיפוח והטרנספר, פברואר 2020.

תכנית הסיפוח של נתניהו נבלמה בשלב זה ולא יושמה בתחילת יולי, אבל אין סיבה להניח שבממשלה ובימין זנחו אותה. המאבק בסיפוח ילווה אותנו בתקופה הקרובה, וחשוב לקיים דיון ערכי ופוליטי על הדרך לנהל אותו. סיפוח יהיה אסון עבור ישראל. הוא יהיה מכשול למאמצים עתידיים להגיע להסכם שלום ועלול להוביל למלחמה שתעלה בחיי אדם. הסיפוח יקבע את המציאות שבה חיילים ישראלים נשלחים לשטחים, וההסלמה שתבוא בעקבותיו תביא את המדינה להשקיע עוד בצבא על חשבון השירותים החברתיים דווקא בתקופה של משבר בריאותי ושל אבטלה המונית.


הסכם שלום ישראלי-פלסטיני הוא אינטרס של הציבור הישראלי משום שלהמשך הסכסוך יש עלויות קשות בחיי אדם ובתקציבים. סיפוח של הגדה המערבית ישרת את שלטון הימין ואת מפעל ההתנחלויות, אבל הציבור הרחב ישלם את המחיר שלו.


מנקודת המבט הזאת, הרואה את המאבק בסיפוח כאינטרס של הציבור הישראלי, צריך לנהל את המאבק בסיפוח, וממנה גם לנהל ויכוח עם גישות אחרות הקיימות בשמאל על איך לנהל את המאבק הזה. קיימות כיום בשמאל שתי גישות מתחרות: זו שרואה בפלסטינים "איום דמוגרפי"; וזו שרואה את הסיפוח כשאלה של זכויות אדם ומשפט בינלאומי. אנחנו צריכים להציע דרך שלישית.


הגישה שמתנגדת לסיפוח מטעמים דמוגרפיים מוצגת על ידי תומכיה כסוג של ריאל-פוליטיק. אם נאמר לציבור שהתוצאה של הסיפוח תהיה מדינה דו-לאומית שבה יהיה רוב פלסטיני, הציבור לכאורה ייבהל ויתנגד. הגישה הזאת שגויה פעמיים: פעם אחת ברמה העובדתית ופעם שנייה ברמה הפוליטית. הגישה הדמוגרפית שגויה עובדתית כי אף אחד בימין לא מתכנן לתת לפלסטינים אזרחות במקביל לסיפוח הגדה. הם מתכננים שמיליוני פלסטינים ימשיכו לחיות כאן, פשוט לא כבני אדם שווים להם. התוצאה של סיפוח לא תהיה מדינה דו-לאומית, אלא מלחמה ושפיכות דמים. אבל הגישה הדמוגרפית שגויה עוד יותר כאסטרטגיה פוליטית. אי אפשר לקדם את השמאל על ידי הפחדת הציבור היהודי מפני ערבים. לזרוע שנאה ופחד מפני "איום דמוגרפי" משרת את שיח ההפחדה של הימין ומשרת את המשך שלטון נתניהו. בשביל שהשמאל יוכל לחזור להיות רלוונטי לזירה הפוליטית בישראל הוא צריך ללכת בדרך ההפוכה, של חיזוק השותפות היהודית-ערבית ומאבק בהפחדה ושיסוי של הימין.


הגישה שרואה בהתנגדות לכיבוש ולסיפוח כשאלה של זכויות אדם שונה מהגישה הדמוגרפית. בניגוד לאחרונה, גישת זכויות האדם מבוססת על תשתית עובדתית נכונה: הכיבוש באמת גורם להפרה של זכויות אדם בשטחים; וסיפוח חד-צדדי של שטחים שהושגו במלחמה באמת אסור על פי החוק הבינלאומי. הבעיה בגישה הזו היא שהיא אינה רואה את התמונה הכוללת: הכיבוש אינו אוסף של מקרים נקודתיים של שימוש שלא כדין בכוח, אלא מדיניות וסדר יום פוליטי. בעוד שהתפקיד של ארגוני זכויות אדם הוא לתעד עוולות ולחשוף אותן, התפקיד של השמאל הפוליטי הוא להיאבק על מדיניות אחרת. וחשוב יותר: פעולה פוליטית שמבוססת על מוסריות אוניברסלית או המשפט הבינלאומי, לא יכולה לצבור השפעה בלי שהציבור מאמין שהיא מגנה גם על האינטרס שלו. בארה"ב, התנועה נגד המלחמה בעיראק הייתה אפקטיבית משום שהיא דיברה קודם כל אל האינטרסים של הציבור האמריקאי: נגד שליחת חיילים אל מותם ונגד השקעת מיליארדי דולרים במלחמה. החשיפה של הפרות זכויות אדם שבוצעו במסגרת המלחמה באה על הרקע הזה, כשחלק גדול מהציבור האמריקאי כבר שוכנע כי המלחמה היא נגד האינטרסים שלו.


בהיסטוריה הקרובה של ישראל יש דוגמא לתנועת מחאה שפעלה בשם האינטרס של הציבור בישראל והצליחה לסיים מלחמה. המחאה נגד המלחמה בלבנון התמקדה במותם של חיילים ישראלים, והמפגינים מול ביתו של בגין תלו שלט גדול ועליו מספר החללים שנפלו. לאחר הטבח בסברה ושתילה, ציבור גדול שידע שהמלחמה מנוגדת לאינטרס שלו, ושבוצעו במסגרתה מעשים שלא יעשו, יצא להפגין בכיכר מלכי ישראל והוביל לנסיגה מעומק לבנון. עשור לאחר מכן, תנועת ארבע אימהות השתמשה בסיסמא "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" כדי למחות נגד המשך המלחמה. למרות שהתנועה ייצגה מיעוט בציבור בתחילת דרכה, אחרי אסון המסוקים דעת הקהל השתנתה והובילה לסיום המלחמה.


אם אנחנו רוצים להוציא את ישראל מהשטחים כמו שהיא יצאה מדרום לבנון, צריך לדבר על האינטרס של הציבור הישראלי ואליו. בשביל להיות תנועת שלום סוציאליסטית צריך פשוט לומר את האמת: שהסכם שלום ישראלי-פלסטיני הוא אינטרס של הרוב; שסיפוח יוביל להסלמה שתעלה בחיי אדם של ישראלים ופלסטינים; ושאת הכסף שישראל משקיעה בכיבוש צריך להשקיע בשירותים החברתיים. זה קול שלא נשמע מספיק באקלים הפוליטי הנוכחי בישראל, והתפקיד של עומדים ביחד הוא להשמיע אותו.


כשהקמנו את עומדים ביחד בשיא תקופת ההסלמה של אינתיפאדת הסכינים בשנת 2015, קבענו שני עמודים עיקריים שעליהם תעמוד התנועה החדשה: תנועת שלום, של יהודים וערבים שפועלים נגד הכיבוש; ותנועה סוציאליסטית, שפועלת למען צדק חברתי. שתי המטרות האלו קשורות, והמאבק בסיפוח מחייב להסתכל על התפקיד שלנו כתנועת שלום דרך הערכים הסוציאליסטיים שלנו. להיות סוציאליסט פירושו להיאבק על האינטרסים של הרוב המכריע של הציבור, מעמד העובדים והקבוצות המוחלשות, מול האינטרסים של בעלי ההון והממסד הפוליטי. המאבק למען שלום הוא חלק הכרחי מהמאבק הזה, ובלי נקודת המבט הסוציאליסטית לא נצליח לשכנע את הציבור בישראל להתנגד לסיפוח ולכיבוש ולקדם את הסכם השלום שהכרחי לחיים של כל תושבי הארץ.

אור שי הוא חבר תנועת עומדים ביחד ודוקטורנט בבית הספר ליחסי עבודה באוניברסיטת קורנל.

אנחנו הרוב, אתם המיעוט: על השמאל האנגלי לאחר ג׳רמי קורבין

אנחנו הרוב, אתם המיעוט: על השמאל האנגלי לאחר ג׳רמי קורבין

דנה נעמי מילס

נמצא חיסון למגפה

נמצא חיסון למגפה

נדב ביגלמן

הגעתם למקום הנכון. ברוכות וברוכים הבאים ל-רוב!

הגעתם למקום הנכון. ברוכות וברוכים הבאים ל-רוב!

מאמר מערכת

הירשמו כאן

רוצים לקבל את המאמרים הבאים שיעלו?

LOGO2017B-01.png
רוב-02.png

© 2020 כל הזכויות שמורות לעומדים ביחד בע"מ (חל"צ)

Open site navigation